אחרי מות |

גברת ויצ"ו, שהותירה צבא של רבע מיליון נשים

"היא איננה רק אישיות אלא מוסד ממש" אמרו על רעיה יגלום, נשיאת ויצ"ו העולמית, שנפטרה לאחרונה בתום עשרות שנים בארגון, לו גייסה 70 מיליון דולר

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עופר אדרת
עופר אדרת

ב-1997, בתום רבע מאה כנשיאת ויצ"ו העולמית, אמרה רעיה יגלום, כי לפי חישוביה גייסה לארגון תרומות של 70 מיליון דולר. בכסף הוקמו מפעלי רווחה וחינוך לילדים, נוער ונשים. את פעילותה בארגון החלה ב-1941 כשהצטרפה לסניף התל אביבי של ויצ"ו. "אירגנו בזאר של מפות שרקמנו לבד. ההכנסות הועברו למוסדות ויצ'ו", סיפרה.

יגלוםצילום: פייסבוק

טבילת האש הרצינית הראשונה שלה בתחום גיוס הכספים היתה מוצלחת: ב-1956, כשמונתה לסגנית הגזברית, היא נשלחה לבקש הלוואה של 150 אלף לירות מבנק דיסקונט. דניאל רקנאטי, מבעלי הבנק, אמר לה בבדיחות כי יסכים להלוות את הכסף משום שאם הארגון לא יעמוד בהחזרים הוא יגבה את החוב מבעלה, יוסף יגלום, שהיה נדבן ידוע. שנים אחר כך כבר למדה איך להפוך תרומה מתוכננת על סך חצי מיליון שקלים לתרומה של מיליון וחצי.

"גברת ויצ'ו", כינו אותה בכלי התקשורת. "השליטה בהא הידיעה בוויצ'ו", כתב עליה יאיר קוטלר ב"הארץ". "יש לה צבא גדול מאחוריה - רבע מיליון נשים מאורגנות ב-51 פדרציות ברחבי תבל", הוסיף. "היא איננה רק אישיות אלא מוסד ממש", אמר עליה ראש עיריית תל אביב לשעבר, שלמה להט.

היא נולדה ב-1919 בעיר ליפקני ברומניה להוריה שמואל ופני חורש. בניצני האנטישמיות החלה לחוש עם כניסתה לאוניברסיטה בצ'רנוביץ ב-1939. "קראו לי 'ז'ידוקה', שזו מילה מכוערת ל'יהודיה'. אמרו לי ללכת לשבת בשורה האחרונה", סיפרה בראיון לפלג לוי מ"תולדות ישראל". רצונה להגר לפריס נתקל בהתנגדות של אביה, שלחץ עליה לנסוע לארץ ישראל. 

"לא רציתי לנסוע לארץ. מהסיפורים שמעתי שזו ארץ של חול ואבנים ושבקושי יש שם פרח וירק", אמרה. אבל באפריל 1940 עגנה בנמל חיפה. למחרת עלתה לירושלים. בנסיעה ציפתה לה הפתעה נעימה. "כל הדרך הרגשתי את הבושם של ההדרים. התאהבתי בריח של התפוזים. בערב כתבתי הביתה, 'אני לא חוזרת'. זו היתה הציונות שלי", סיפרה. בהמשך עלתה גם משפחתה לארץ.

ביולי 1946 ניצלה מהפיצוץ במלון המלך דוד בירושלים בו שהתה עם אחותה כדי להתאוורר מהקיץ החם. "פתאום מנהל בית המלון אמר באנגלית, 'כולם לחדרים'. החדר שלנו היה בקומה הראשונה. איך שהגענו לדלת, טראח, פיצוץ", סיפרה.

ב-1947 וב-1948 שירתה ב"הגנה" כנהגת-קשרת בין קיבוצי הצפון וכן סייעה בקליטת עולים במסגרת תנועת ההעפלה. גם בקליטה של ילדי תימן עסקה, במסגרת ויצ"ו. "הצלנו אלפי ילדים", סיפרה, אך לא התייחסה לטענות לפיהן לארגון היה תפקיד מרכזי בפרשת היעלמות ילדי תימן. בשנות ה-60 פעלה למען יהודי ברית המועצות. ב-1970 מונתה לנשיאת ויצ"ו ונותרה בתפקיד זה עד 1996.

בעיתונות התקופה תוארה כחברה ב"חוג הנוצץ" של "בני האצולה החדשה" והוצגה כ"דוגמה מושלמת לאשת חברה". תמר מרוז כתבה עליה ב"הארץ" כי היתה "מטופחת ונאה, לבושה מצוין, מסוג 'הטיפוס הישראלי ה'סופיסטיקאיטד', אשת העולם". עוד הוסיפה: "הגברת יגלום היא 'שייכת'. היא מארחת למופת – את האנשים הנכונים...והכל ערוך בכל גינוני הטקס. היא מוזמנת, כמובן, לכל מאורע נוצץ, משחקת גולף בקיסריה ובנוסף לכך, מרכזת בידיה עוצמה רבה".

יגלום תרמה למוסדות אקדמיה ותרבות בארץ והיתה פעילה בחבר הנאמנים ובהנהלות של מוסדות בתחומים אלה, בהם מוזיאון תל אביב לאמנות.

אביה, שמואל, ואשתו השנייה, רגינה, נרצחו ב-1974 בתל אביב על רקע פלילי. בעלה, יוסף, תעשיין, מת ב-2007. היא הותירה את בנם אלחנן (אלן) יגלום, איש עסקים והייטק, בתם נורית, מעצבת תכשיטים, נכדים ונינים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ