אחרי מות |

סיפור אהבה מנהלל: עם פטירתה של מנוחה ירמיה

בגיל 94 נפטרה החודש מנוחה ירמיה, אחות במקצועה, בת המושב נהלל, שהקדישה את כל חייה לעזרה לנזקקים. שנתיים לפני כן נפטר בעלה, דב, מוותיקי הלוחמים בצה"ל. סיפור האהבה המאוחרת שלהם, שפרחה במושב, תועד היטב בזכרונותיהם

עופר אדרת
צילומים: באדיבות נדב מן / "ביתמונה"
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עופר אדרת
צילומים: באדיבות נדב מן / "ביתמונה"

את כל חייה הקדישה מנוחה ירמיה ממושב נהלל לסיוע לנזקקים. החל ממלחמת העולם השנייה, כשהתנדבה לצבא הבריטי ושירתה כאחות בבתי חולים צבאיים, דרך התנדבותה מטעם "הסוכנות" לסייע לילדים יהודים במחנות העקורים באירופה אחרי השואה, עבור בסיוע שהעניקה לתושבי קיבוץ מנרה במלחמת העצמאות ועד עבודתה כאחות פסיכיאטרית וכמורה טיפולית בצפון הארץ. גם אחרי שיצאה לפנסיה המשיכה לעזור לאחרים - הפעם בפעילות בסניף נהריה של עמותת "אנוש", המסייעת למוגבלים נפשית.

דב עם מנוחה ורז בנהריה
מנוחה עם דב בעלה ורז בנו, אותו גידלה כאםצילום: נדב מן / ביתמונה

ירמיה נפטרה החודש, פחות משנתיים לאחר מות בעלה, דב ירמיה, מוותיקי מפקדי "ההגנה" וצה"ל, שהפך לפעיל שמאל בולט. היא נולדה ב-1923 בנהלל להוריה, אליעזר ושושנה יפה. אביה, שנולד באימפריה הרוסית, עלה לארץ ישראל ב-1910, והיה ממייסדי נהלל וממקימי "תנובה". שני אחים היו למנוחה - נחמה, לימים אשתו של ראש אמ"ן והשר אהרן יריב, וראובן, שנותר חבר "נהלל" עד יומו האחרון.

ב-1942 סיימה את הלימודים בבית הספר החקלאי במושב. ב-1943 התגייסה לחיל הנשים של הצבא הבריטי (ATS), כדי לעזור במלחמה נגד הגרמנים. תחילה שירתה כעוזרת לאחות בבתי החולים הצבאיים בסרפנד ובבאר יעקב. ב-1944 הפליגה לאיטליה, שם טיפלה בפצועי המלחמה.

אביב תרפח. מאחור אליעזר ושושנה יפה. מלפנים הילדים אסי, רוחה (מנוחה), נחמה
אביב תרפח. מאחור אליעזר ושושנה יפה. מלפנים הילדים אסי, רוחה (מנוחה), נחמהצילום: באדיבות נדב מן / "ביתמונה"

ב-1946 שוב ארזה את חפציה, והפליגה מעבר לים. הפעם כשליחת "הסוכנות" שסייעה לעקורים היהודים באירופה. את רשמיה מהמפגש הראשוני עם הילדים היהודים היתומים, ששרדו את השואה בזכות נזירות ומשפחות נוצריות, העלתה על הכתב. "יש רבים שלא היה להם מעולם צעצוע. אלה ילדים שחיו בתור פליטים בברית המועצות או שנולדו שם בזמן המלחמה וחיו בתנאים קשים ביותר", כתבה.

מנוחה בנהלל, קיץ תרצחצילום: נדב מן / ביתמונה

תחילה טיפלה בילדים ליד פריז. בהמשך התמקמה במחנות בגרמניה. את הילדים הקפידה לחשוף לתכנים יהודיים וכן למראות מארץ ישראל, אליה יועדו לעלות בהמשך. "בבית שביקרתי הילדים בגיל צעיר, עד 13. הם שמחו לקראתנו, שרו את השירים העבריים שלמדו פה ושם", תיארה. "סידרנו גן ילדים ותלינו הרבה תמונות מהארץ. ערכנו עונג שבת ראשון במחנה. הילדים שרו ורקדו הורה", כתבה. חלק מהחולים היהודים אותם ביקרה בבתי החולים שכבו שם לבד מעל לשנה. "מאז גמר המלחמה איש לא ביקר אותם ודאג להם", כתבה.

התנאים לא היו אידיאליים. "חסרים חדרים, שולחנות, כסאות, ספרי לימוד ומחברות", כתבה על חוויותיה כמורה לעברית, חשבון ומולדת. עם זאת, לדבריה, "הילדים לומדים ברצון וזה מפצה על הכל".

מנוחה בצעירותה
מנוחה בצעירותהצילום: נדב מן / ביתמונה
מנוחה בצעירותה
מנוחה בצעירותהצילום: נדב מן / ביתמונה

בהמשך דיווחה על אירועים משמחים. "יש עכשיו חתונות רבות בין הפליטים. טבעי שאנשים שנשארו יחידים ממשפחתם רוצים להקים משפחה. יש נשים רבות בהריון ולפי ההערכה ייוולדו באזור זה כאלף תינוקות במשך השנה", כתבה.

בנובמבר 1947 חזרה לארץ, היישר לחגיגות כ"ט בנובמבר. גם במלחמת העצמאות התנדבה לסייע. הפעם הצפינה לקיבוץ מנרה, שם עסקה בגידול ירקות, בעזרה ראשונה ובשמירה, לעתים תחת אש.

מנוחהה יפה עומדת משמאל. קורטינה באלפים קיץ 1945
מנוחהה יפה עומדת משמאל. קורטינה, באלפים. קיץ 1945צילום: נדב מן / ביתמונה
מלפנים מנוחה, רבקה דרומי, למעלה דינה ביקובסקי וצביה פלביץ
מלפנים: מנוחה, רבקה דרומי, למעלה דינה ביקובסקי וצביה פלביץצילום: נדב מן / ביתמונה

לאחר מכן  למדה בבית הספר לאחיות בבית החולים רמב"ם בחיפה, והשתלמה בפסיכיאטריה בארה"ב. כשחזרה לארץ עבדה כאחות פסיכיאטרית וכמדריכת אחיות במרכז לבריאות הנפש בעכו ובבית החולים "כרמל" בחיפה.

את דב ירמיה, בעלה, הכירה עוד בילדותה בנהלל, כשהשניים למדו אצל המורה הנערץ משולם הלוי. מנוחה היתה אז בכיתה א' בעוד שירמיה היה בכיתה ח'. שנים אחר כך, ב-1945, שוב נפגשו - הפעם באיטליה, כחיילים בצבא הבריטי. "היא שירתה אז כאחות בבית חולים צבאי בנאפולי,  והוזמנה על ידי חברים מיחידתי למסיבה. פגישתנו כפגישת בני אותו הכפר בנכר ובמלחמה היתה נרגשת. מה עוד שהיה לנו ענין משותף מיוחד במשמעותו -  המורה משולם", תיאר דב ירמיה בזכרונותיו.

ב-1948 נפגשו שוב, גם הפעם לזמן קצר בלבד, במנרה, שם לחם ירמיה בהגנה על הקיבוץ. "מנוחה נזדמנה לבונקר המפקדה כמה פעמים, אבל לא הספקנו, בגלל המסיבות, להחליף אלא מספר מלים", כתב.

בית הספר החקלאי בנהלל, שנת תשב. מנוחה - 14
בית הספר החקלאי בנהלל, שנת תשב. (מנוחה מסומנת במספר 14)צילום: נדב מן / ביתמונה

"ברגע שעזבתי את מנרה ונסחפתי בזרם הפעילות הצבאית שלי, שכחתי אותה ולא העליתי על דעתי שעוד נפגש אי פעם. ודאי שלא פיללתי אז שאזכה עוד...באהבה מאוחרת ובוגרת כזו, שנבטה בינינו אותו ערב בנהלל, ובהקמת משפחה עם האישה הנפלאה והמיוחדת כל כך שהיא מנוחה", הוסיף.

 "אישה צעירה ויפה עם פני מלאך"

פגישתם המכרעת היתה ב-1961, בחגיגות 40 שנה לנהלל. דב היה אז בן 47. מנוחה בת 38. לימים תיאר, כיצד ניגשה אליו לפתע "אישה צעירה ויפה עם פני מלאך". השניים, שלא נפגשו מאז מלחמת העצמאות, עידכנו אחד את השנייה בקורותיהם. מנוחה סיפרה לו, כי במשך כמה שנים גרה עם חבר, ואחר כך נפרדו, ועידכנה אותו על עבודתה כאחות. דב סיפר כי הוא גר בקיבוץ שריד, והספיק כבר להינשא פעמיים ולהיות אב לשלושה.

אשתו הראשונה, גרוניה, הביאה לעולם את שתי בנותיו. אשתו השניה, הדסה מור, הביאה לעולם את בנו. הם נפרדו לאחר שבגדה בו עם חבר נעוריו מנהלל, משה דיין, בפרשה שפירנסה היטב את מדורי הרכילות.

פגישתו המחודשת עם מנוחה הסתיימה בלחיצת יד ידידותית. ואולם הפעם החליטה מנוחה לא להמתין עוד עד לפגישה מקרית נוספת, ונקטה ביוזמה. במכתב ששלחה לירמיה כתבה לו כי היתה רוצה "לבוא לחיות ולהזדקן יחד".

באר יעקב לפני הנסיעה לאיטליה. 17-05-1944. משמאל מנוחה עומדת
באר יעקב לפני הנסיעה לאיטליה. 17-05-1944. משמאל מנוחה עומדתצילום: באדיבות נדב מן / ביתמונה

"המכתב הקצר והכנה הפתיע אותי. דמות המלאך הטוב שנשקפה לי מתוכו ריגשה אותי מאוד", כתב ירמיה. באותו סוף שבוע היא באה לבקרו בקיבוץ שריד. "ברגע שראיתי אותה ידעתי שזהו זה. התאהבתי בה מהמבט הראשון וחשתי שסירתי הגיעה סוף סוף לחוף מבטחים", תיאר.

לאחר ארוחת הערב בחדר האוכל, יצאו השניים לטייל מחוץ לקיבוץ. ירמיה הביע חשש מהעובדה שהוא גרוש ואב לילדים וכן מפער הגילים ביניהם. "האם אינך חוששת שכל הגורמים האלה ביחד עלולים בסופו של דבר לגרום לך אכזבה וחרטה על ההרפתקה הזאת?", תהה.

ואולם כבר באותו הערב הוא נוכח "בגודל נפשה, בתבונתה ובטוב לבה ששפעו מכל משפט שהשמיעה, ומפניה ועיניה היפות ומלאות התום", כדבריו. "היא לא השתפכה בפני בווידויי אהבה, ולא השתמשה באף הגדרה רומנטית מקובלת כדי להסביר לי את מקור החלטתה לקשור איתי את חייה. "אני בטוחה שהפרק שעוד נותר לנו לחיות ביחד יכול להיות יפה ומאושר", אמרה לו.

דב ירמיה
דב ירמיהצילום: ביתמונה

בהמשך בא דב לבקר את מנוחה בבית החולים בו עבדה. "הוקסמתי מההתאמה המושלמת שבין דמותה הקורנת אנושיות ואוהבת האדם, לבין התלבושת הצחורה של 'אחות רחמניה', כפי שהורגלנו לקרוא מילדותנו לאחיות בית החולים. היא נעה בה בין החולים כמלאך שרת, והחיוך הטוב שהעניקה להם נראה בעליל כתרופה בדוקה להחלמתם", כתב.

מנוחה הצטרפה אל ירמיה ובנו רז בקיבוץ שריד, שם עשתה הסבה מקצועית והחלה לעבוד כמורה בחינוך המיוחד בקיבוץ רמת דוד. בהמשך התמקמה המשפחה בנהריה, שם החלה מנוחה לעבוד בבית הספר לחינוך מיוחד "אילנות".

מנוחה היתה פעילה עם בעלה למען דו קיום יהודי-ערבי, ושימשה כמזכירת "החוג להתקרבות יהודית ערבית" בגליל המערבי. את מטרותיו הגדירה כך: "להכיר זה את זה ולהסיר מחיצות זרות ואיבה. לגלות איש באחיו את האנושי, המשותף והמקרב. להגביר את האמון והאחווה בין יהודי לערבי ולפעול להקרנת ידידות ושלום מסביבנו, כאנשים שגורלם לחיות יחד במולדת משותפת על חלקת ארץ אחת ותחת אותה פיסת שמים שראו ורוו דם ושנאה דורות על דורות". היא נקברה בנהלל.

***

תודה מיוחדת לנדב מן / "ביתמונה" על הצילומים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ