2017-1932 |

סופר ומתאגרף: היהודי מבגדד שניצח את בנו של ראש הממשלה

בראש השנה נפטר פרופ' שמואל מורה, חתן פרס ישראל ומבכירי חוקרי השירה הערבית. בין מנחמי המשפחה היה גם אבו מאזן. סיפורו של החוקר הישראלי, שבצעירותו הכריע במכות את בנו של ראש ממשלת עיראק, אך כשבגר זכה להערכה גם במדינות אויב

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עופר אדרת
עופר אדרת

לקראת עלייתו לישראל, ב-1951, אסף סמי מועלם (שמואל מורה) בן ה-18 בתיק מיוחד את העיתונים שבהם פורסמו שיריו וסיפוריו. כשפקיד המכס בשדה התעופה בבגדד ראה את התיק, הוא פנה אל מורה בכעס, ותהה: "מה אתה צריך תיק של שירה ערבית ב'איסראיל'? שם מדברים עברית!".

מורה בקרב אגרוף בעיראקצילום: המשפחה

החותמת ממשרד הפנים העיראקי, שהתיר למורה להוציא את החומר מתחומי המדינה, לא עזרה לו, והפקיד קרע את התיק וזרק אותו לפח. מורה לא אמר נואש. כשהפקיד החל לחפש בנעליו, כדי לבדוק "אם יש לך בהם זהב", הוא הוציא מהפח את התיק הקרוע, ושם אותו במזוודתו.

גם בישראל המשיך מורה לפרסם שירים, סיפורים ומאמרים בעיתונות הערבית. "אלו היו שירי אהבה עצובה ונכזבת שהביעה את מצב הרוח העגום במעברות האוהלים והפחונים", אמר לפני עשור בראיון למשוררים יוצאי עיראק, הרצל ובלפור חקק. בהמשך מצב הרוח העגום התחלף בקריירה אקדמית עשירה, שבשיאה היה מורה לאחד החשובים שבחוקרי הספרות הערבית החדשה בעולם, וקיבל את פרס ישראל בחקר המזרחנות.

מורה נולד ב-1932 בבגדד וגדל במשפחה אמידה, שהשתייכה לחברה הגבוהה ולאליטה המקומית, והיתה מעורה בתרבות העיראקית. אמו, סניורה, היתה מורה לצרפתית בבית הספר "אליאנס". אביו, אברהם, בנו של רב ודרשן ידוע, היה רואה חשבון בחברה בריטית שעסקה בייבוא וייצוא של סחורה ומכונות חקלאיות, ובהמשך היה סוחר קרקעות וקבלן.

מורה בצעירותו בעיראקצילום: המשפחה

מורה כתב, כי אביו "פרק עול של מוסכמות וצניעות של אותה תקופה" כשטייל עם ארוסתו בקרקרה רתומה לשני סוסים מקושטים עם פנסי נפט ברחוב הראשי "אל-רשיד" ומשם על הטיילת של "אבו נוואס".

העבודה הפכה את אביו לאמיד. "אבא היה בין הראשונים בבגדד שקנו את ההמצאות האירופאיות השונות", אמר מורה, וסיפר על מכשיר הרדיו שאביו קנה "בתקופה שרק עשירים היו מסוגלים לעשות זאת" ועל הבילויים המשפחתיים "בראי-נוע עם המסך הענקי של בית הקולנוע הפתוח בבגדד".

מילדותו ומנעוריו זכר את החיים המתוחים בצד המוסלמים, אותם סיכם במילים "פחד, זהירות והתרחקות". לא אחת תיאר תגרות וקללות שהיו לשגרת יומם של היהודים בעיר.

מורהצילום: הרצל חקק

במלחמת העולם השנייה, בעקבות הלכי רוח אנטי-בריטיים ופרו נאצים, סבלו היהודים אף יותר מההתנכלויות ומהרדיפות. אלה הגיעו לשיאן בפרעות ("פרהוד") של יוני 1941, בהם נרצחו כ-180 יהודים. "חיזקנו את הדלתות והעלינו לגג בקבוקים ואבנים וצינורות ברזל", תיאר מורה. אביו אף הוציא אקדח וטען אותו בכדורים. לבסוף, עם זאת, חבר המשפחה המוסלמי, אבו עלוואן, נעמד מתחת לביתם עם סכין ארוכה והגן עליהם בגופו.

מורה למד תחילה בבית ספר עממי ערבי, "אלסעדון", שבו למדו גם בני האליטה העיראקית. על קירות בית הספר צוירו בזמן המלחמה צלבי קרס ונכתבו משפטים כמו "יחי היטלר, מגן הערבים" ו"אללה בשמיים ועל הארץ - היטלר". מתקופה זו הוא זכר תקרית אלימה בין אחד התלמידים המיוחסים בבית הספר, פיצל, בנו של ראש ממשלת עיראק, רשיד עאלי אל-כילאני, אשר תקף אותו במקל.

"סאמי הגזים בתעלוליו. הוא היכה את בנו של ראש הממשלה. עוד מעט היה מוציא לפיצל את העיניים", התלוננה אז המנהלת בפני אביו. בהמשך למד בחטיבת הביניים של בית הספר היהודי "פרנק עיני".

כשהתלונן על כך שלא לומדים שם עברית כשפה חיה מחוץ לקריאה בכתבי הקודש, הוזמן בידי אחד מחבריו לכיתה לשיעורי עברית שהתקיימו בחסות המחתרת הציונית. את לימודיו סיים בתיכון היהודי "שמאש" במגמה ריאלית-מתמטית. בתיכון זכה בפרס ראשון בתחרות איגרוף ובפרס על חיבור ספרותי.

את הקריירה הספרותית החל בגיל 16. תחת השם "סאמי איברהים" הוא שלח שירים וסיפורים לעיתונים "אל-עירק", "אל-יום", "אל כרך" ו"אל נבא". את עיסוקו זה המשיך גם לאחר שעלה לישראל ב-1951.

בנו של הקבלן שסחב שקי מלט

בארץ נדדה המשפחה ממחנה "שער העלייה" בחיפה למעברת סקיה (אור יהודה של היום) ומשם למעברת מקור חיים בירושלים. "עברנו מהרווחה, העושר והכבוד של עיראק...אל השפלת ההווה במעברות של עולים חדשים... עמידה בתורים למים, שירותים, לחם...קניית בשר וביצים בתלושי מזון", תיאר.

תחילה עבד בבניין ברמת גן. "עבדנו בהובלת שקי מלט, חצץ וחול על גבינו, על אף השכלתנו, כפי שהיו עושים פשוטי הפועלים שהיו עובדים אצל אבי...זכרתי את אבא שלי כקבלן עשיר בבגדד, והנה אני הופך להיות פועל פשוט ועני", סיפר. "לא היו לנו בגדי עבודה ועבדתי בבגדי השבת והחג שלי מבגדד", הוסיף. "כפרה עליך, אתה בונה את ארץ ישראל", ניחמה אותו אמו.

אביו, שנותר בעיראק עוד עשור וחבר למשפחה רק בהמשך, נהג לדבר בשבחה של עיראק עד יומו האחרון, ואמר כי "אין כמו העיראקים". "כל דבר בעיראק היה בעיניו יותר טוב. האנשים מכובדים יותר ומכבדים את הזולת, מהדרים פני זקנים, נדיבים ומכניסי אורחים", סיפר מורה.

מורה ציטט אותו כאומר: "אין בנמצא תמרים טובים יותר מאלה שבעיראק וגם לא מלונים ואבטיחים, או ענבים ותפוזים ואין לימונים ותפוחי-עץ טעימים יותר. גודלו של כל פרח בעיראק כגודל מגש. האדמה בעיראק כל כך פורייה, עד כי אבטיחים צומחים שם בצידי כבישי האספלט".

מורה המשיך לפרסם שירים וסיפורים בערבית גם בארץ, ובשנות ה-50 למד באוניברסיטה העברית שפה וספרות ערבית והיסטוריה של ארצות האיסלם. את הדוקטורט כתב באוניברסיטת לונדון על שירה ערבית מודרנית. משנות ה-60 היה מרצה לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית וכן בחיפה ובבר-אילן. לצד זאת, היה ממייסדי אגודת המשוררים בשפה הערבית ואגודת האקדמאים יוצאי עיראק, שהוציאה לאור עשרות ספרים שהיוו בסיס למחקר על יהודי עיראק.

כשקיבל את פרס ישראל בחקר המזרחנות, ב-1999, נכתב עליו כי "הניח יסוד חדש לחלוטין לחקר התפתחות השירה הערבית המודרנית וכן חידש חידושים רבי משמעות בחקירת תולדות התיאטרון והדרמה הערביים". הרצל חקק, שספד לו השבוע, תיאר אותו כ"שם דבר בחקר הספרות, שקנה לו מקום בשורה הראשונה של החשובים שבחוקרי הספרות הערבית החדשה בעולם".

מורה עם התאומים הרצל ובלפור חקקצילום: הרצל חקק

מחקריו ומאמריו עוררו עדים גם בעולם הערבי. כך, לדוגמה, ב-1969 פורסמו שניים ממאמריו בספר שיצא לאור בקהיר. בהקדמה כתב אקדמאי מאוניברסיטת קהיר: "אני מצפה ליום שבו מומחים ערבים יצליחו לכתוב מחקרים עמוקים ומקיפים על התרבות של האויבים שלנו, על מחשבתם ועל ספרותם, כפי שהם כותבים עלינו".

אחיו זכו אף הם להצליח בתחומי עיסוקם: שתי אחיותיו, גלדיס ואספרנס, עוסקות אף הן בכתיבה -  הראשונה כמשוררת והשנייה כסופרת. אחיו יעקב היה כלכלן בבנק ישראל והיום הוא פרופסור באוניברסיטת בלפסט. אחיו ריימונד - פרופסור לפיזיקה מולקולרית באוניברסיטת בן גוריון ואחיו מרדכי - צייר.

מורה, תושב מבשרת, נפטר בראש השנה והותיר אישה, שלושה ילדים וחמישה נכדים. ציונית פתאל-קופרווסר, שכתבה ספר על חיי היהודים בבגדד, סיפרה כי אחרי פטירתו ספדו לו גם בעיראק. "הם מבכים את הליכתו, מכים על חטא שעיראק איבדה אנשים מבריקים כמוהו, ומצרים על כך שהוא לא הספיק לראות שוב את בגדד", אמרה. בנו, אבי, סיפר כי בין המנחמים היה גם נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, שהתקשר למשפחה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ