2017-1959 |

הפילוסוף שסבר שלנכדים יש זכות על השניצל של סבתא

בעקבות מותו בטרם עת של הפילוסוף וסרבן המצפון פרופ' עובדיה עזרא, חזרנו לכמה מטוריו שפורסמו ב"הארץ", בהם הסביר מתי נכון להפריד תאומות סיאמיות, למה אסור לשדר תמונות שצילם אנס ולמה אין למנוע מאיש אקדמיה להשמיע דעות מקוממות

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עופר אדרת
עופר אדרת

פרופ' עובדיה עזרא, פילוסוף מאוניברסיטת תל אביב, היה מומחה באתיקה יישומית, שעוסקת בבחינתם של מצבים ספיציפיים ולא מסתפקת בדיון ברעיונות כלליים. סביב שנת 2000 פירסם עשרות מאמרים בנושא במדור בשם "אתיקה" ב"הארץ".

את אחד מטוריו הקדיש לנושא קשה במיוחד: המתת חסד והזכות להימנע מחיי סבל. לימים, כשחלה בסרטן, בו נאבק בחמש השנים האחרונות, נאלץ להתמודד בעצמו עם סוגיות דומות.

עובדיה. "פילוסופים בבתי כלא זו מסורת מאוד מאוד ארוכה"צילום: המשפחה

"כאשר ברור שהחולה הוא סופני, שדעתו צלולה ורצונו למות כן ואמיתי, יש לאפשר לו לממש את זכותו לשים קץ לייסוריו. אם נמצא מי שמוכן לנקוט פעולה ממשית שתחיש את מותו של החולה, על החברה להתיר זאת, ולאפשר לחולה לממש את הזכות הזו. בכך תביע החברה כבוד לזכותו המוחלטת של החולה על גופו, ותאשר את מחויבותה להקטין סבל", כתב.

בהמשך הסביר: "גישה זו מעלה שני קשיים: האחד, החשש מפני סכנת "המדרון החלקלק" שיוביל להמתה גם של חולים שאינם סופניים, או שטרם מאסו בחיים. השני, פגיעה בקדושת החיים. הקושי הראשון מחייב הקפדה חמורה על קיום שני תנאים -  אובייקטיווי (היות החולה סופני) וסובייקטיווי (רצונו הצלול והכן למות). הקושי השני יכול אפילו לחזק את הדרישה להתיר מות חסד, שכן בתפישה החילונית חלק מקדושת החיים, מהיותם בעלי ערך פנימי, נובע מהערכתו של הסובייקט את חייו כראויים. כאשר הם רוויי סבל, ורצונו של הסובייקט הוא לסיימם, יש לכבד את היותו בעל רצון ולסייע בידו. איסור על מות חסד מטיל על החברה את האחריות לסבל המתמשך של החולה ולפגיעה בסובייקטיוויות שלו".

עובדיה עזרא נולד ב-1959 בבית דגן להורים יוצאי עיראק. בגיל צעיר התייתם מאביו. בתיכון למד ב"אורט סינגלובסקי" ובצבא שירת בתותחנים. בשירות המילואים, כחובש קרבי, סירב לשרת בלבנון ובשטחים, וריצה בשל כך כמה עונשי מאסר.

גם כאן היתה השקה בין עיסוקו המקצועי כפילוסוף וחייו הפרטיים. בכלא הרגיש חלק ממסורת של אנשי רוח שנכלאו בשל השקפתם לאורך ההיסטוריה. "פילוסופים בבתי כלא זו מסורת מאוד מאוד ארוכה", אמר. 

עובדיה. "אף אחד לא שואל אדם דתי מה הוא יעשה אם הוא יקבל פקודה לאכול חזיר"צילום: המשפחה

בראיון שפורסם באתר "וואלה!", הוא הקביל בין מאסרו כסרבן מצפון ובין מצב היפותטי שבו יאסרו אדם דתי על סירוב לאכול חזיר. "אף אחד לא שואל אדם דתי מה הוא יעשה אם הוא יקבל פקודה לאכול חזיר. למדנו לכבד את חופש המצפון ואת חופש הפולחן בהקשר הדתי. אבל פתאום כשבנאדם אומר: 'זה בניגוד לאמונה שלי לשלוט על עם אחר' - את זה הם מאוד מתקשים להבין".

לדעתו של עובדיה עזרא, ציות לחוק צריך לעמוד בקנה אחד עם המוסר של כל אדם ואדם. "כאשר אתה מקבל פקודה שנראית לך לא מוסרית, אתה צריך להכריע בין האדם שבך ובין האזרח שבך. אם אתה מוותר על האדם שבך, אתה לא תרכוש בחזרה את האנושיות שלך אחר כך. לפני שאתה אזרח, אתה בן-אדם", אמר.

עובדיה עזרא היה ממייסדי "יש גבול" ומוותיקי הסרבנים. כשהשווה עצמו לסרבנים החדשים אמר:  "אני מתאר לעצמי שהם ציונים, פטריוטים, לוחמים קרביים, שרוצים להמשיך לשרת ביחידות קרביות. אני בטח לא ציוני, כבר לא פטריוט, כבר לא מוכן, אחרי הפעם השלישית בכלא, בכלל לשרת בצבא".

בארכיון "הארץ" שמורים עשרות טורים שפירסם במדור "אתיקה". בין הסוגיות אותן בחן: זוג בני 70 שמבקשים לגדל ילד מזרע בנם המת; החלטת בית משפט להפריד תאומות סיאמיות כדי לאפשר לתאומה הבריאה יותר להמשיך לחיות; מדוע אסור לטלוויזיה לשדר תמונות שצילם אנס ומדוע אין לשדר את הוצאתו להורג של טרוריסט; עונש מוות נגד עבריין מפגר; האם החברה רשאית להגביל את זכותם של מפגרים להורות; מדוע אין למנוע מאיש אקדמיה להשמיע דעות מקוממות; דיון בתביעה של חרדים נגד המדינה בטענה שהחינוך שקיבלו לא הכין אותם לחיים; וכן עיסוק בשאלה: האם הורים רשאים למנוע מילדיהם להיפגש עם סבא וסבתא.

מה אסור לשדר בטלוויזיה

ב-2001, תחת הכותרת "הדברים מזעזעים וקשים לצפייה", הסביר מדוע, לדעתו, אסור היה לערוץ הראשון לשדר תמונות שצילם אנס בזירת האונס, ומדוע אין לשדר את הוצאתו להורג של הטרוריסט מאוקלהומה.

"אם מקבלי ההחלטה מתקשים להכריע בסוגיית ההשלכות המוסריות של שידור מראות כאלה, עליהם להתמקד בשאלה מי הם אלה המעוניינים ביותר בשידורם ומהם האינטרסים שלהם", כתב עובדיה. 

"הקלטת ששודרה בערוץ הראשון צולמה על ידי אנס, אם לשם סיפוק יצריו הסדיסטיים ואם לשם התפארות לפני אחרים. אם מטרתו היתה סיפוק היצרים, הרי שצפייה בקלטת מסייעת למימוש אינטרסים של אנשים מסוגו, שנגדם צריך כלי תקשורת הגון להילחם. אם המטרה היתה העלאת קרנו בעיני אחרים, קל וחומר שצריך היה למנוע את השידור. במקרה של הרוצח הסוגיה פשוטה הרבה יותר. שידור הוצאתו להורג יעלה בקנה אחד עם רצונו, ויהיה בו בבחינת פרס על מעשיו. זו כבר סיבה להתנגד לשידור".

"גם אם התקשורת האלקטרונית סבורה שעליה לתת ביטוי לאירוע, מן הראוי שתעשה זאת בדרך שתפגע באינטרסים של הפושע ולא תשרת את העדפותיו. שידור מראות זוועה כאלה לא רק פוגע ברגשות הציבור שמתעב אותם, אלא גם מעודד את הציבור שמזדהה אתם. במובן זה נהפכת התקשורת האלקטרונית במידה מסוימת שותפה לאלימות ולברוטליות שעליהן היא מתיימרת להתריע בשידור מראות כאלה".

גבולות החופש האקדמי

בשנת 2000 פירסם במדור טקסט בו ביקש להסביר "מדוע אין למנוע מאיש אקדמיה להשמיע דעות מקוממות". זאת, בעקבות ויכוח שהתנהל אז באוניברסיטה העברית  בירושלים בשאלה אם להתיר לפרופ' מרטין ון-קרפלד ללמד את הקורס "הפמיניזם  ושברו". בקורס זה הציג פרופ' ון-קרפלד את השקפתו על אודות עליונות הגבר על האשה והסביר מדוע, לדעתו, נכשלה התנועה הפמיניסטית. 

עובדיה. "חופש אקדמי דורש גם לא לחייב תלמידים לשמוע דעות המקוממות אותם"
עובדיה. "חופש אקדמי דורש גם לא לחייב תלמידים לשמוע דעות המקוממות אותם"צילום: המשפחה

עובדיה הסביר: "לכאורה מדובר כאן בוויכוח על גבולות החופש האקדמי, הדורש שמוסד אקדמי לא יתערב בתכני המחקר או ההוראה של המרצים המועסקים בו. בבסיס עמדה 
זו עומדת ההנחה שחופש אקדמי חשוב לקידום המחקר והחברה. ברם, יש גם הסבורים כי אסור שחופש אקדמי ישמש מסווה לקידום עמדותיו של המרצה. במקרה שלפנינו יש הטוענים, כי ון קרפלד מנצל את האיצטלה המחקרית להסוואת דעות שביניסטיות וסקסיסטיות".

ואולם, לדבריו, "אפשר להרחיב ויכוח זה גם לשאלה כללית יותר: האם מן הראוי שתישמענה דעות שנחשבות בעיני רוב החברה למגונות". לדבריו, "נראה שבחינת השאלה העומדת לפנינו בהקשרה הכללי תביא למסקנה שעדיף לאפשר להביע עמדות כמו זו של ון-קרפלד מאשר להשתיקן. ברם, האם יש לאפשר להביען גם במסגרת אקדמית, כאשר שם הן מקבלות גם מעמד של "דעת מומחה"? 

"לדעתי, החופש האקדמי מחייב לכבד את זכותו של פרופ' ון-קרפלד ללמד את שנראה לו, גם כאשר עמדה זו מקוממת את מרבית המורים והתלמידים. מעבר לעובדה שייתכן כי ון-קרפלד יכול להאיר את עינינו בגילויים מדעיים שלא הכרנו, אנו מצווים לאפשר לו להביע את עמדותיו גם אם אנו סבורים שהן ריקות, שטחיות או פסולות מבחינה מוסרית".

"הנימוק לכך קשור באופיו של העיסוק האקדמי... ייתכן שבעקבות האזנה קשובה לטענותיו של ון-קרפלד ניאלץ לשנות את עמדותינו בסוגיות השוויון בין המינים. ייתכן גם שנידרש להעריך מחדש את מעמדו של הפרופסור ואת מידת הרצינות שבה יש להתייחס למחקריו. ואולם, כדי שנוכל לעשות אחת מן השתיים, עלינו לאפשר לו תחילה להציג את טענותיו לפני כל מי שמוכן להאזין להן. חשוב רק לזכור שחופש אקדמי דורש גם לא לחייב תלמידים לשמוע דעות המקוממות אותם".

תאומות סיאמיות

טור אחר שלו הוקדש למקרה קשה: החלטת בית המשפט הגבוה בלונדון להפריד שתי תאומות סיאמיות כדי לאפשר לתאומה הבריאה יותר להמשיך לחיות (ובכך להביא למותה הוודאי של אחת מהן, כדי להציל את אחותה).

"השאלה הגורלית בסוגיה זו היא אם יכול בית המשפט להחליט על מותה של מרי,  ובפרט לנוכח התנגדות הוריה. אין ספק שלדעת ההורים יש משקל בהכרעה זו, משום שפירושה המתת אחת מבנותיהם. כמו כן, הם אלה שיצטרכו לגדל את ג'ודי, הבת שתשרוד, על כל הקשיים הכרוכים בכך (שכן יהיו לה בעיות בריאות). ואולם, בעוד שההורים מייצגים נאמנה, במקרה שלפנינו, את האינטרסים שלהם ושל בתם מרי, על בית המשפט לשקף את האינטרסים של כל הצדדים", כתב עובדיה.

"השיקול המכריע שצריך להנחות את בית המשפט הוא השגת התוצאה הטובה ביותר  האפשרית. אם בית המשפט מקבל את חוות הדעת הרפואית שלפיה אין אפשרות  להחיות את שתיהן, עליו להכריע בעד האפשרות הפחות טובה - לאפשר לאחת מהן לחיות - ולא בעד האפשרות השלישית, ששתיהן ימותו. הכרעה כזו תייצג הן את האינטרס של ג'ודי לחיות, והן את האינטרס הציבורי הדורש לעשות את המרב כדי לאפשר חיים ולמנוע מוות".

"אם מוטלת עליו החובה להציל חיים, עליו לעשות זאת גם במחיר של קיצור חייה של האחות בחודשים אחדים, כדי לאפשר חיים לאחותה. בנסיבות שנוצרו, השאיפה לטוב ביותר, הישרדות שתי האחיות, תוביל לתוצאה הגרועה ביותר - מות שתיהן. מה שנותר הוא לדבוק בטוב האפשרי למרות מחאת ההורים, בידיעה שהחלטה זו כואבת מאוד. שכן, כל תוצאה אפשרית של המקרה שלפנינו תהיה כרוכה בכאב רב. לכן יש לכבוש את הכאב ולקבל החלטה שתציל חיים, ולא כזו שתפסח על שני הסעיפים, תצפה לנס ותוביל לאסון". 

השניצל של סבתא

תחת הכותרת "הזכות ליהנות מהשניצל של סבתא", עסק עובדיה עזרא בהחלטת בית משפט אמריקאי להיעתר לבקשה של סב וסבתא להתראות עם נכדיהם למרות התנגדות הורי הנכדים.

"בית המשפט העמיד לבחינה סוגיה מסובכת הנוגעת לגבולות זכות ההורים על ילדיהם. זכות זו - לפחות כשמדובר בהורים שפויים - אינה ניתנת לערעור בכל הנוגע לשאלה מי יגדל את הילדים. במקרה שלפנינו חל קרע ביחסים בין הורי הילדים לסבים, ובהיות הילדים קטינים, סברו ההורים שבמסגרת זכויותיהם כהורים הם רשאים להחליט עם מי יקיימו קשר ועם מי לא. דומה שאיש לא היה חולק על זכות זו במקרה שבו ההורים לא היו מתירים לילדיהם להתראות, למשל, עם השכן ממול או עם בעל המכולת. היה אפשר להסכים שהפיקוח של ההורים על קשריהם החברתיים של ילדיהם מאפשר להם למנוע מילדיהם להיפגש עם מי שלא מוצא חן בעיניהם".

"המקרה הנדון כאן שונה. אמנם לסב ולסבתא אין זכות המקבילה לזכות שיש להורה גרוש לפגוש את ילדיו הנמצאים בחזקת ההורה השני; הם לא יכולים לדרוש מעמד שווה להורים, ואין להם שום זכות לאפוטרופסות. אולם ישנה אפשרות שבה יש לסבים תביעה בת תוקף - כלומר, זכות - לראות את נכדיהם".

"אחד האופנים שבהם נוצרת או מכוננת זכות הוא ההרגל. כאשר אנו רגילים לנהוג באופן מסוים או לקיים מסגרת חיים מסוימת, נוצרת זכותנו להמשיך לנהל את אורח חיינו ללא הפרעה. דרישה לשינוי מצריכה הצדקה, ואפשר לראות בדרישה זו משום קיפוח זכות הדורש הנמקה. אפשר לומר שכאשר היחסים בין הסבים לבין הורי הילדים היו תקינים, התנהלו חיי משפחה מורחבת ונוצרה מערכת יחסים גם בין הסבים לבין הנכדים. מערכת זו התקיימה בידיעת ההורים ובהסכמתם. במסגרת המשפחתית המורחבת נהנו גם הסבים וגם הנכדים מקיומה של מערכת יחסים קרובה, וכוננו זכות להמשיך ולקיים אותה". 

"השינוי שבעטיו ניסו ההורים למנוע את המפגשים בין הנכדים והסבים לא נבע משינוי במערכת היחסים בין הנכדים לבין הסבים, אלא משינוי ביחסם של ההורים לסבים. בשום הקשר לא נטען שהסבים החלו להוות איום על הנכדים, או שהקשר ההדדי ביניהם התערער. לו היתה מועלה טענה כזו, היה אפשר להצדיק את מניעת המפגשים האלה בשם הגנת הקטינים. אלא שלא זו היתה העילה להתנגדות ההורים. טענת ההורים התבססה על זכותם להחליט מי יפגוש את ילדיהם ומי לא".

"האומנם היה בהחלטת בית המשפט משום קיפוח זכות ההורים? לדעתי לא, שכן 
אין בהחלטה זו משום ערעור על האוטוריטה של ההורים בעיני ילדיהם, או על זכות ההחזקה שלהם. יש בה רק הגבלת השימוש בזכות זו במקרה שמימושה גורם סבל לאחרים. בפועל מנע בית המשפט שימוש בילדים כאמצעי לחיסול חשבונות בין ההורים לסב ולסבתא. המסר שהוא העביר הוא שאין להשתמש בילדים ככלי נשק או כלי משחק במאבקים בין מבוגרים. בכך הגן בית המשפט הן על זכויות הסבים והן על חסינות הילדים מפני מניפולציות שעלולות להיעשות בהם בשל היותם קטינים".

גזר דין מוות

בפעם אחרת עסק בתיקו של הרוצח ג'וני פול פנרי, שבית המשפט עיכב את גזר דינו, כדי לדון בשאלה אם בשעה שדנו את הרוצח למוות, הבינו המושבעים שמדובר באדם שמנת המשכל שלו נמוכה מאוד.

"הוויכוח המתנהל כעת הוא בין פרקליטיו של הנאשם, המעריכים את מנת השכל שלו ב-50 עד 60 איי-קיו ואת יכולתו השכלית כזו של ילד בן שבע, ובין התובע הכללי של טקסס, הטוען שהרוצח אינו מפגר אלא בור, אך מתוחכם דיו כדי להטעות בכוונה תחילה את מי שמעריך את מצבו", כתב עובדיה.

"בדרך כלל חומרת העונש אמורה לשקף את חומרת המעשה, אך יש משקל גם למידת האחריות שיש לייחס למבצעה של העבירה בשעה שביצע אותה: האם היתה לו שליטה על מעשהו? האם היה יכול להימנע מלבצעו? לעתים נסיבות האירוע מפחיתות ממידת האחריות של הנאשם (למשל, נהג המעורב בתאונה שבה תנאי הראות היו קשים והכביש חלק, אחראי פחות מאשר בתנאי נהיגה אופטימליים, ויקבל עונש קל יותר)".

"כאשר מדובר במפגרים, ברור שלפחות מבחינה מוסרית חלה עליהם אחריות מופחתת, משום שאיננו מייחסים להם שיקול דעת מלא והבנה מלאה של נסיבות ביצוע המעשה 
ושל תוצאותיו. גם אלה שתומכים בעונש מוות צריכים לשאוף לכך שהשימוש בו ייעשה כלפי מי שראוי לעונש החמור. במקרים שבהם קיים ספק אם הנאשם ראוי לעונש החמור ביותר, מן הראוי שישקלו מחדש את עמדתם. הוצאה להורג של מפגרים יכולה להיחשב לאחד מהמקרים הללו".

***

את לימודי הפילוסופיה עשה עובדיה עזרא באוניברסיטת תל אביב. את התזה כתב בהנחיית פרופ' יולי תמיר על אפליה מתקנת. את הדוקטורט כתב בנושא זכויות אדם. מאז 1990 היה מרצה בחוג לפילוסופיה ולזמן מה אף עמד בראשו. לצד זאת, היה פעיל בוועד העובדים באוניברסיטה ובעמותת אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל. עובדיה עזרא מת בראש השנה, והותיר את אשתו, מור סטולר, ושני ילדיהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ