בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

2017-1920

"ממדבר שממה לשדה מוריק": סיפורה של בלהה בלטמן

קיבוצניקית, שהקימה את בית יהושע; מורה, שחינכה ילדי עולים מתימן; ועולה מפולין שסללה את כבישי הארץ, והתאהבה בנופיה. "אחרי מות" עם סיפור אהבה שצמח בקיבוץ

7תגובות

יומיים לפני ראש השנה תר"פ (1920), בעיר לבוב שבפולין, נולדו התאומות בלהה (בריינדל רבקה - בובה) וציפורה (פייגושה) מינצר, בהפרש של שעתיים. אביהן, אברהם יוסף מינצר, בנו של משגיח בטחנת קמח, ניהל חנות לממכר ספרים עבריים. אמן, יהודית (איטה), בת למשפחת קהאן, סוחרי עצים, ניהלה חנות למסחר בכלי כסף.

"גדלנו יחד, למדנו באותה כיתה בגן, בבית הספר, בגימנסיה העברית בלבוב ואחר כך בגימנסיה תלפיות בתל אביב. ישבנו תמיד אחת ליד השניה על אותו ספסל ובאותה כיתה. חלקנו אותו חדר ולפעמים גם אותה מיטה. לבשנו בגדים תואמים", סיפרה לימים בלהה. רק בגיל 17, אחרי התיכון, נפרדו דרכיהן. ציפורה נסעה לירושלים, ללמוד באוניברסיטה. בלהה בחרה ללכת לקיבוץ.

בלהה ומנשה בלטמן
המשפחה

ב-1925 יצא אביהן, אברהם יוסף, לארץ ישראל, לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית. בנסיעה הביא עמו סכום כסף נכבד כדי לרכוש מגרש, מתוך מחשבה שבבוא הזמן יקים עליו את ביתו. באונייה, בדרך, פגש יהודי אחר, שכבר ביקר קודם בארץ, והמליץ לו לקנות מגרש ליד ביתו של ראש העיר העברית הראשונה, מאיר דיזנגוף.

אברהם יוסף עשה כעצתו, ורכש מגרש בשדרות רוטשילד 18. ממסעו חזר עם מתנות למשפחה. לבנותיו, בלהה וציפורה, הביא שעוני יד עם אותיות עבריות במקום ספרות, גלויות צבעוניות ממראות הארץ ומתקן מצות לליל הסדר, מעשה ידי תלמידי בית הספר לאמנות "בצלאל". גם מפירות הארץ הביא עמו. ב-1932 שב לארץ ישראל, ובנה את הבית. בהמשך הצטרפה כל המשפחה, שמנתה כבר שישה ילדים.

"יצאנו מפולין באמצע החורף. היינו לבושים בגדי חורף וערדליים. הארץ קיבלה את פנינו בשמש זורחת ובמזג אוויר חמים. פשטנו את בגדינו החמים ויצאנו לטייל ברחוב. הגענו לתל אביב שבוע לפני חג הפורים והעיר התכוננה לעדלאידע", סיפרה בלהה.

בארץ פתח אברהם יוסף חנות ספרים ברחוב אלנבי 112 בתל אביב. ציפורה ובלהה החלו ללמוד בגימנסיה תלפיות ברחוב מלצ'ט. בלהה הצטרפה לתנועת צופי ציון-עקיבא. ציפורה - לבית"ר.

בלהה ומנשה בלטמן
המשפחה

ב-1936 רכש האב גם את המגרש הסמוך לביתם, ברוטשילד 20, והקים עליו בניין נוסף – גדול ומפואר, ואף התקין בו מעלית – מחזה נדיר באותם ימים. בבניין, שנותר במשך שנים בבעלות המשפחה, שכן בנק ארץ ישראל בריטניה.

ב-1937 סיימו התאומות את לימודיהן. ציפורה המשיכה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים בשעה שבלהה הצטרפה לקיבוץ "עקיבא" בחדרה. עם חבריה להכשרה היא התארגנה בסודיות לעלייה על הקרקע של 52 נקודות יישוב במסגרת "חומה ומגדל", והקימה את קיבוץ בית יהושע. במכתב למשפחתה תיארה אז: "הנה קם הדבר והחלום הפך למציאות. קם עוד יישוב על אדמת ארץ ישראל – בית יהושע. הרבה שנים חיכתה תנועתנו לרגע זה והנה בא היום הנפלא הזה. יום העליה על הקרקע".

את בעלה, מנשה בלטמן, יליד ראדום פולין, הכירה כשהצטרף לקיבוץ חדרה עם עלייתו כמעפיל לארץ ב-1939. שניהם עבדו תחילה קשה בפרדס ובכביש. שניהם יצאו מהמיטות והשתטחו על האדמה כשנשמעו יריות בלילות מהכפר הערבי הסמוך.

בהמשך נשלחו השניים להקים קיבוץ בפתח תקוה, קיבוץ "עקיבא". מנשה נתמנה לסדרן עבודה. ערב-ערב התייצב בלשכת העבודה והשיג עבור חבריו "יום עבודה". את בלהה דאג להציב לעבודות הקשות ביותר – דרכו שלו להראות לה את אהבתו. בין העבודות שביצעו – סלילת כבישים. "הבנים עבדו בסלילה, הבנות ישבו בצדי הדרך ושברו את האבנים לחצץ...ידי הפכו לפצע אחד גדול", סיפרה בלהה. בהמשך עברו השניים לבית יהושע, שבהקמתו השתתפה בלהה לפני כן.

מכתבים ששלחה למשפחתה תיעדו את אורח החיים של בלהה באותן השנים. "זו תקופה יפה בשדה. השמש בהירה מאוד ומחממת. ראשית האביב, כל השטח מכוסה פרחים נפלאים המפיצים סביבם ריח חריף ומתוק ובייחוד רבות הכלניות והנרקיסים הממלאים את האוויר בושם נפלא ומשכר. הירק הוא טרי וירוק כל כך עד שקשה לגרוע ממנו את העין. כל זה מעשה אלוהים. נפלא להביט מראש המגדל הגבוה על השטח מסביב ולדעת כי כל השטח שעינינו משיגות הוא שלנו, ואת השטח הזה הפכנו אנחנו ממדבר שממה לשדה מוריק ופורח".

במכתב אחר כתבה: "יש הרגשה נפלאה, שאי אפשר להרגיש בשום מקום אחר. מרגישים שעושים משהו, שיוצרים משהו. במקום שלפני חודש לא היה שם אדם, ושום יהודי לא העז לבוא לשם לבדו, הוקם יישוב יהודי. אמנם קטן הוא היישוב ואם מביטים על המרחב המשתרע מסביב רואים שאין כאן אלא נקודה. נקודה קטנה מאוד. אך האדם מרגיש כאן כוח. הוא מרגיש שבכוחו לכבוש את כל השממה הזאת ולהפכה לגן פורח".

ועוד הוסיפה: "בערבים יוצאים אנו לשטיח העשב, יושבים, משוחחים ושרים. לפעמים מנגן מישהו על כינור או מנדולינה ואנו מקשיבים. כל ישותנו ורגשותינו מתבטאים בזמר החרישי וכולנו מרגישים שטוב לנו ככה. טוב לנו שבת אחים גם יחד".

ב-1941 התגייס מנשה לצבא הבריטי, ושירת בבריגדה היהודית. שנה לאחר מכן נישאו על גג בית הוריה בתל אביב. לחופה הגיע רץ מיוחד עם מכתב מהוריו של מנשה, שנשלח באמצעות הצלב האדום מפולין דרך הונגריה. היה זה אות החיים האחרון מהם בטרם נרצחו בשואה. ב-1944, כשנולדה בתם הבכורה, שרה, מנשה כבר היה באירופה עם חבריו ליחידה. על הולדתה התבשר במברק. בנם השני, דוד, נולד בכ"ט בנובמבר 1947.

בתום המלחמה, וכחייל בצבא הבריטי, סבב באירופה וקיבץ את שרידי המשפחה שנפוצו ברחבי אירופה ביניהם אחיו הנייק, ששירת כקצין בצבא הרוסי, וארגן את עלייתם לארץ. מנשה סייע בהעלאת ילדים ניצולי שואה לארץ.

בלהה למדה הוראה בסמינר לוינסקי. חינכה את ילדי העלייה מתימן בשכונת שעריים ברחובות, עבדה כמורה בבית הספר העממי "ביאליק" ברחוב לוינסקי בתל אביב, ואחר כך לימדה בבית הספר "מודיעים" ביד אליהו בתל אביב. בהמשך הצטרפה לעסק שהקים בעלה-משרד עמילות מכס-וניהלה את חשבונותיו. העסק פעל מהבניין בבעלות המשפחה בשדרות רוטשילד. השניים גרו בתל אביב.

בעלה מנשה היה אספן אמנות. בלהה נדבקה באהבתו לאמנות, למדה לתואר אוניברסיטאי בפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב, והיתה עזר רב לבעלה מנשה, בעסקיו ובאספנותו.

אחותה, ציפורה הגר-לאו, מורה, אשת ספר ומשוררת, נפטרה בטרם עת, ב-1964. בעלה, מנשה, נפטר ב-2015. בלהה נפטרה בחודש שעבר והותירה שתי בנות ושני בנים, 18 נכדים ו-49 נינים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו