בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

2018-1927

פטפט ביידיש בארמון בטהרן

פרופ' מיכאל זנ"ד, מומחה לספרות איראנית, נאבק שנים עד ששלטונות ברית המועצות התירו לו לעלות לישראל: "רק את האף והידיים תוכלו לשבור, אבל לא את הרוח שלי. אני בן לעם קשה עורף". הפרויקט האחרון שלו היה עריכת מילון התאתית

2תגובות
הפגנה למען עליית יהודי ברית המועצות, 1970
משה מילנר / לע"מ

ב-1966 צורף פרופ' מיכאל זנ"ד למשלחת אקדמאים שיצאו מברית המועצות לטהרן. חוקרים בעלי שם מרחבי העולם התכנסו אז בבירה האיראנית במסגרת הכנס הבינלאומי הראשון לאיראניסטיקה. זנ"ד, אחד האקדמאים היהודים הבולטים ביותר בברית המועצות באותה תקופה, קנה לו שם כמומחה לספרות איראנית קלאסית.

את חברי המשלחת מברית המועצות ליוו גם סוכני חרש, שדאגו לפקח מקרוב אחר פעילותו של זנ"ד, ציוני ומתנגד משטר, כך שלא ינצל את שהותו שם למטרות שאינם עולות בקנה אחד עם אלה של ברית המועצות. למרות זאת, הוא הצליח לקשור שם קשרים אמיצים עם חוקרים יהודים אחרים.

אחד מהם היה המזרחן היהודי-הבריטי הנודע פרופ' ברנרד לואיס, שנפטר השבוע בגיל 101. באחד מימי הכנס הוזמנו לואיס וזנ"ד לפגישה עם השאח הפרסי בארמונו, וניצלו את השהות שם כדי לעשות היסטוריה. "בפעם הראשונה בתולדות הארמון הפרסי, ישבו יהודים ודיברו שם יידיש ועברית", כתב זנ"ד לימים. "המחתרת היהודית בטהרן", כך כינה את החברים החדשים שרכש בכנס. חמש שנים לאחר מכן, ב-1971, הם סייעו לו להפעיל את הלחצים הדרושים כדי לקבל את האישור המיוחל לעלות לישראל.

זנ"ד נולד ברוסיה ב-1927 בבית חצי קומוניסטי חצי דתי. אביו, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת מוסקבה, היה קומוניסט מפולין, שהיגר לרוסיה. אמו, מורה ליידיש, היתה בת למשפחה חסידית. סבו מצד אמו דאג שיעבור ברית מלה בניגוד לרצון אביו, ונידון על כך למאסר על תנאי. מגיל שלוש גדל במוסקבה. כשהיה בן עשר נעצר אביו ונרצח בידי המשטר לאחר שהואשם בכך שהוא "אויב העם". בהמשך טוהר שמו.

זנ"ד לוחץ יד לשאה ב-1966 בטהרן
מיכאל זנ"ד

מנערותו זכר תקריות אנטישמיות. אחת מהן אירעה בגיל 16, כשנעצר בחשד לגניבה בעקבות תלונת שווא של שכנה אנטישמית. "כאשר סירבתי להודות בדבר שקר עלוב, חבטו בי בידיהם הגסות ושברו את שיני ושלחו אותי הביתה לאחר שלושה ימים, כשכל עצמותי אומרות שירה", תיאר.

לציונות נחשף עוד בילדותו. בבניין בו גרה משפחתו גרו גם קבוצת מהגרים פוליטיים – יהודים מארץ ישראל, מוותיקי המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, שגורשו על ידי המנדט הבריטי או ברחו ביוזמתם. הם סיפרו לו, ממקור ראשון – גם אם לא אוהד במיוחד – על הארץ. דרכם שמע לראשונה, כדבריו, "את הצליל המוזר והמרגש של השפה העברית".

בתיכון למד לצד יהודים מתבוללים. "אותי הטרידה קשות המחשבה איך זה יכול להיות. האם הם אינם רואים את מצבנו כיהודים? האם אין להם רגש יהודי? האם ארץ ישראל אינה מדברת אל לבם?", תהה.

במלחמת העולם השנייה ברח עם אמו ואחותו להרי אוראל, שם נחשף לתחום עניין נוסף שלו - שפות מזרחיות. כשפגש בקזחים, התעורר בו הרצון ללמוד מזרחנות, כפי שהעיד לימים.

באותה תקופה החל גם להעמיק את ידיעותיו ביהדות ובעברית. כשהתגלגל לידיו כרך של האנציקלופדיה הסובייטית, שכלל מאמרים על יהדות ויידיש, החל לשנן את הנספח שמצא שם – ה-א"ב העברי. אחר כך שם את ידיו על ספר ביידיש, "החיה הבלונדית", שעסק בנאצים. בספריה מקומית עיין בספריו של שמעון דובנוב, וכך למד על ההיסטוריה של עם ישראל.

מיכאל זנ"ד
המשפחה

ב-1957 פגש לראשונה ישראלים, עת הגיעה משלחת ישראלית לפסטיבל הנוער הדמוקרטי במוסקבה. עם חבריה הוא שוחח  בעברית, שלימד את עצמו. "כשהם באו, כאשר ראיתי בפעם הראשונה בימי חיי את בני הנוער החסונים שלנו, את האחיות והאחים מהארץ הקדושה ואת הדגל הענק בצבעי כחול ולבן - זכרתי במה ששינן באוזני סבא: עם ישראל חי", אמר. "הרגשתי שאני מוכרח לגעת בהם, לפחות באחד מהם, כדי שהתחושה הנפלאה תהיה שלמה".

מביקור הישראלים במוסקבה הוא קיבל במתנה ספר בעברית, "הרומן הישראלי הראשון שלי, שהיה כבושם נפלא בנחירי", כדבריו. בהמשך קרא את כל כתבי שלום עליכם ביידיש ואף רכש תנ"ך, לאחר שחסך כל פרוטה ולקח הלוואה מחברים. במשך שבועות רבים פרע את החובות והיה רעב ללחם, "אבל כמעט לא הרגשתי בזה. הייתי שקוע בתנ"ך שלי. קראתי אותו מהמילה הראשונה עד האחרונה. לא השתעממתי אף שניה".

ב-1964 נשא הרצאה על השפה העברית בפני קהל של 300 איש. מאותה עת החלו שולחים לו ספרים עבריים מישראל. "אנשים היו באים אליו הביתה כדי לקרוא בספרים אלה, שכן ספרים בעברית היו יקרי מציאות במוסקבה, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים כשאחרוני הספרים העבריים הורדו מהמדפים בספריות", סיפר פרופ' יעקב רואי מאוניברסיטת תל אביב, מבכירי חוקרי ההיסטוריה של ברית המועצות. ב -1968 פתח אולפן לעברית, בו העניק שיעורים בעזרת הספר המיתולוגי "מורי" של ריקליס, שעותקים ממנו קיבל מישראל.

את הקריירה האקדמית החל בלימודי מזרחנות בבית הספר הגבוה למזרחנות במוסקבה. "במידה רבה היה זה ביטוי לאהבת ארץ ישראל", אמר. הוא למד ערבית ופרסית, אך עם פרוץ מלחמת העצמאות לא היה לו מנוח. "שם נלחמים בעד מדינה יהודית ובחורים נהרגים, ואני אשב כאן ואלמד מזרחנות כאילו זו מלחמה של אחרים"? תהה. הוא כתב בשם בדוי מכתב לסטאלין, "וביקש שיתיר לצעירים יהודים לנסוע לארץ ישראל כדי לעזור במלחמה. תגובה לא זכה לקבל.

למחייתו עבד כסדר דפוס בבית דפוס לשפות מזרחיות בו הדפיסו כתבים של סטאלין בשפה האויגורית, עבור המיעוט החי בסין. "ישבתי וסידרתי מגילות שלמות באויגורית, אבל הייתי מאושר, שנמצאה לי סוף סוף עבודה", אמר. בהמשך נשלח לעבוד בטג'יקיסטן הרחוקה, שם התקרב ליהדות בוכרה, ליקט עליהם חומר, רשם מפיהם פרקי פולקלור, ואסף כתבי יד מקוריים ועתיקים שלהם.

זנ"ד לאחר שחרורו מ-15 יום בכלא בברית המועצות, 1971
מיכאל זנ"ד

כשחזר למוסקבה מונה לסגן ראש המדור לספרות ותרבות בכתב עת שעסק בבעיות ספרות, תרבות ובלשנות של עמי אסיה ואפריקה. על ישראל אסור היה לו לכתוב. בהמשך עבר לחקור במכון למזרחנות של האקדמיה הרוסית למדעים, פירסם עשרות מאמרים וספרים על הספרות הפרסית והטג'קית.

אחד המאמרים שכתב באותה תקופה מעל במות אחרות נכתב לקראת מפקד האוכלוסין של 1970 ונקרא "שפת האם שלך". המאמר נועד לעודד יהודים להתפקד כיהודים. מאמר נוסף פרי עטו היה תשובה ל"יהודי הדממה" של אלי ויזל, ונקרא "היהודים מפסיקים לשתוק".

במרץ 1970 זכה לפרסום רב, כשפוצץ מסיבת עיתונים שכינסו השלטונות בהשתתפות רבנים, שסיפרו כמה טוב ליהודי ברית המועצות. "התביישתי ביהדות שלהם. דרשתי שיתנו לי רשות דיבור. 'אני יהודי דתי, הרוצה לעלות לישראל, ואני אינני היחידי' אמרתי".

במקביל הוא השתתף בהפגנות שקיימו פעילי עלייה. ב-1971 נעצר לשבועיים בעקבות שביתת שבת שקיים בתביעה לשחרור אסירי ציון. בהמשך פתח בשביתת רעב בבית הסוהר. שיר שכתב מהכלא הוקרא לאחר מכן בכנסת: "בין קירות בית כלא, יהודי יושב ומחכה לפלא, לארץ של חלב ודבש איך, באיזו דרך לה למסור ד"ש. הקירות עבים הם, הדלת סגורה, השוטרים רבים הם, מי יושיט עזרה". לנציגי הרשויות שניסו לשבור את רוחו אמר: "רק את האף אתם יכולים לשבור ואת הידיים, אבל לא את הרוח שלי. אני בן לעם קשה עורף".

במחצית השניה של 1971 הגשים את חלומו ועלה לישראל. "והנה אני פה, בירושלים. אם אגיד לך שאני מאושר, שאני מרחף בעננים, שבבקרים אני לפעמים פוחד לפתוח את עיני, שמא יתברר שכל זה לא היה אלא חלום  - עדיין לא אמרתי לך כלום. מפני שאין מילים", אמר אז.

בישראל השתלב זנ"ד בפעילות החוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, שם חקר קהילות יהודיות מזרחיות מהמרחב האיראני ולימד ספרות פרסית קלאסית. הפרסום האחרון שלו היה מילון השפה התאתית, שראה אור בהוצאת יד בן צבי. הוא הותיר אישה, בן, עשרה נכדים ו-33 נינים.

הפגנה לשחרור אסירי ציון, 1972
לע"מ


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו