2018-1938

רחפת לביצות ואוכף ליהודים: סיפורו של יואל אמיר

מהנדס האלקטרוניקה, שהיה מראשוני הכור בדימונה ונפטר השנה מסרטן, שירת ביחידה סודית, שקיומה נחשף ב"הארץ" לפני עשור. בצאתו לגמלאות עסק בחקר הטמפלרים וחשף את הבאר המכנית האבודה שהותירו בשרונה. "אחרי מות"

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אוכף לגמל, שהוכן לבקשת החיילים היהודים ביחידת הסיור הבדואית. משענת לגב וריפוד באברים הרגישים
אוכף לגמל, שהוכן לבקשת החיילים היהודים ביחידת הסיור הבדואית. משענת לגב וריפוד באברים הרגישים צילום: יואל אמיר
עופר אדרת
עופר אדרת

ב-1968 הצטרף מהנדס האלקטרוניקה יואל אמיר ליחידת מילואים סודית, שעסקה בפיתוח אמצעי לחימה בפיקוד הדרום. אמיר, שלפני כן היה ממקימי הכור האטומי בדימונה, היה ראשון המצטרפים ליחידה, שבשיאה מנתה כ-25 אנשים בעלי חוש טכני מיוחד.

קיומה של היחידה נחשף ב-2009 בכתבו של ד"ר ניר מן ב"הארץ". בין אמצעי הלחימה שתכננו ופיתחו אמיר וחבריו היו רחפת לביצות המלח בצפון סיני; פצצות עומק לחסימת תעלות סואץ; מקדח ייעודי לקירות; ומערכת ניווט, שהקדימה את עידן ה-GPS, אותה פיתח אמיר בעצמו. לצד זאת, היחידה פיתחה גם אוכף מרופד לגמל, בשביל סיירים יהודים, שלא הצליחו להסתגל לאוכף הבדואי.

"היה לנו עקרון ברזל, 'לא ניסית - לא עשית'. כלומר, פתרון טכני תאורטי, ואפילו דגם היתכנות, אינו גמור ללא ניסוי שטח", אמר אמיר. באחד הימים הצטרף לניסוי שבוצע בלילה, ושבר כמה צלעות לאחר שהטנק בו שהה נפל לבור עמוק. "את המשך הניסוי עשיתי בשיניים חשוקות ובכאב איום בחזה", סיפר.

מקס קופל (מימין) ויגאל מילוא בניסוי ה"רחפת", ינואר 1971
מקס קופל (מימין) ויגאל מילוא בניסוי ה"רחפת", ינואר 1971צילום: יואל אמיר

אמיר נולד ב-1935 בתל אביב להוריו חנה ומשה שטראוס, שעלו לארץ מצ'כוסלובקיה. אביו היה מהנדס מכונות, שהקים ב-1937 את חברת "המניע" לייצור משאבות מים. אמו היית מורה להתעמלות ופיזיותרפיסטית. בילדותו למד בבית הספר "בית חינוך לילדי עובדים" והשתייך לתנועת "הימיה". ב-1953 סיים את "תיכון חדש" במגמה הריאלית וגויס לגולני.

ב-1959 הוסמך כמהנדס אלקטרוניקה בטכניון ולאחר מכן גויס לצוות מקימי הכור בדימונה. "ירדנו לבאר שבע עם תיק קטן ובגדי קיץ, ירדנו לשטח ליד דימונה שהיה כולו שומם וחולות. המשימה נראתה לי מעניינת מאוד...לא סיפרנו כלום. הסודיות המשיכה כל החיים", אמר. במסגרת עבודתו אף יצא להשתלמויות בהפעלת כורים בגרמניה ובצרפת.

ב-1966 הקים עם שותפו לעבודה בכור וחברו ליחידת המילואים, עמרי טלמון, את הסטארט-אפ הראשון בבאר שבע, "ביטא הנדסה ופיתוח". שנתיים אחר כך התגייס ליחידת המילואים הסודית. כפי שתיעד ד"ר מן, אנשיה עסקו בפיתוח אמצעי לחימה על פי דרישותיהן של היחידות השונות בפיקוד דרום, מאוכף מרופד לרכיבה על גמל דרך מכשיר לניווט לילי "עיוור" לטנקים ועד כינון מקלע באמצעות קרן לייזר.

ותיקי יחידת אמל"ח דרום. מימין: יואל אמיר, אלון צפריר, יגאל מילוא, פרופ' קנת פרייס ועמרי טלמור
ותיקי יחידת אמל"ח דרום. מימין: יואל אמיר, אלון צפריר, יגאל מילוא, פרופ' קנת פרייס ועמרי טלמורצילום: דניאל צ'צ'יק

בתחילת דרכה מנתה היחידה רק שני חיילי מילואים, עמרי טלמון ויואל אמיר. היחידה הקטנה ביותר בצה"ל החלה את פעילותה בגיבוש ניירות עמדה מקצועיים בתחומי אלקטרוניקה, מכניקה וכימיה. חוות דעת של השניים פסלה את השימוש במקלע שפותח בפיקוד הצפון והוצב בנתיבי חדירה של מחבלים. "המקלע הופעל אוטומטית על ידי תיל ממעיד, ומהר מאוד התברר שהוא מסוכן לכוחותינו יותר מאשר למסתננים", כפי שתיאר מן.

"היחידה ענתה על צורך מבצעי מובהק בפיקוד הדרום", תיאר לפני כעשור האלוף (מיל') מירון, "מפני שתהליכי פיתוח האמל"ח בצה"ל היו אז ממושכים מאוד מהבחינה הביורוקרטית. לדוגמה, כשהתחלנו בלחימה נגד המחבלים ברצועת עזה ירדו המבוקשים למחתרת. נזקקנו לאמצעי טכני לאיתורם בבונקרים תת-קרקעיים ובקירות כפולים שבהם התחבאו. אנשי היחידה פיתחו באפס זמן מקדח ייעודי לקרקע ולקירות שסופק ליחידות הקרביות. בפיתוח רגיל המקדח הזה היה מגיע אחרי שנות דור. אנשי היחידה נתנו את הנשמה ופתרו בשכל ישר וביצירתיות רבה בעיות שהתעוררו בשטח".

אל"מ (מיל') יגאל מילוא, איש היחידה, סיפר לניר מן: "אחד הפרויקטים הראשונים היה 'אוכף יהודי לגמל'. באחד מביקורי ביחידת הסיור הבדואי, התלוננו הסיירים היהודים שקשה להם להשתמש באוכפים הבדואים בסיורים על הגמלים. בעקבות זאת פיתחנו 'אוכף יהודי לגמל', שכלל משענת גב וריפודים באברים רגישים. הרוכבים הבדואים לא הסתדרו עם האוכף היהודי, אבל על החיילים היהודים הוא הקל מאוד".

בעיה נוספת שהיחידה התבקשה לפתור היתה הקושי לנוע בשטח הביצתי שמצפון לקנטרה בסיני. הרעיון שפותח ביחידה היה 'רחפת' שתפתור את בעיית העבירות בביצות.. האב-טיפוס נבנה באחד ההאנגרים בנמל תל אביב. לאחר מכן נדרש תקציב נוסף לניסוי היישומי. "התנדבנו לבצע את הניסוי בביצות בלוזה בצפון סיני ברבע מהסכום שהוצע, והוא הוכתר בהצלחה. בסופו של דבר נגנז רעיון הרחפת, אולם בעקבות הניסוי צברה היחידה יוקרה מטכ"לית, ועוד נשאר לה כסף רב לענייניה", סיפר מילוא. היחידה נסגרה ב-1988.

יואל אמיר (משמאל) עם מדריך הטיולים אבי משה סגל, מחזיקים את מדריך "שרונה" שערך אמיר
יואל אמיר (משמאל) עם מדריך הטיולים אבי-משה סגל, מחזיקים את מדריך "שרונה" שערך אמירצילום: אבי-משה סגל

ב-1984 עבד אמיר בחברת "סאיטקס קורפורישין" בהרצליה כמנהל הקניין הרוחני. בתחום זה אף שימש יועץ לעשרות חברות הייטק. לאחר פרישתו לגמלאות התגייס אמיר לחקר התיישבות הטמפלרים בארץ. כאיש טכני הוא התעניין במיוחד במערכת אספקת המים שהוקמה בסוף המאה ה-19 במושבה שרונה, וחוללה מהפכה בחקלאות, בפרדסנות ובצריכת המים הבייתית בארץ. בעקבות המחקר שערך בנושא, הוא כינה את הטמפלרים משרונה "חלוצי טכנולוגיית המים בארץ ישראל".

כפי שתיאר באחד ממאמריו בנושא, את הצעד המהפכני הראשון עשו הטמפלרים כששיחררו את עצמם מעול העלאת המים מהבאר בשרונה. בעזרת בעלי מלאכה מיומנים הוצב מעל הבאר מגדל ועליו משאבת רוח בעלת מנגנון מכני, שדאגה לכך שהמים הועלו ממעמקי הבאר ונאגרו במכל עץ. מכאן הוליך צינור את המים לברזים שהותקנו בחצרות הבתים לאורך רחובה הראשי של המושבה. "זאת הייתה מערכת אספקת מים מרכזית, שסיפקה מים בכמות קטנה ישירות לחצרות הבתים - נוחיות שלא הייתה כמותה מעולם בארץ ישראל", כתב אמיר.

בהמשך, כפי שמצא, עשו הטמפלרים של שרונה צעד מהפכני נוסף, "שיקדם את החקלאות האינטנסיבית והפרדסנות בארץ ישראל משיטות השקיה של העולם העתיק לטכנולוגיית שאיבת מים מודרנית של אותם ימים, כולל אספקת מים זורמים לבתים", כדבריו. החידוש היה התקנתו של מנוע, שהפך את הבאר לממוכנת.

בזכות מחקרו של אמיר, אותרה הבאר הזו לפני כמה שנים בחדר צדדי באולפני רשות השידור הצמודים למתחם שרונה. ברקע לגילוייה היתה גלויה מ-1901, שנשלחה על ידי תושבת המושבה לאחיה בחיפה, עליה נראה מתקן השאיבה ומיקומו.

מהעיסוק במשאבות הטמפלריות "נשאב" אמיר בכל מאודו לנושא הטמפלרי ותרם מידיעותיו וממרצו לשחזור המושבה "שרונה". אמיר חתום על שני ספרים בנושא. הראשון, "שרונה - המדריך", יצא לאור בעריכתו ב-2014, ומסכם את ההיסטוריה של המתחם כולו. ספר נוסף, פרי עטו, היה "מראות ארץ הקודש 1906", שיצא ב-2006. בספר הוא הציג רפרודוקציה של אלבום תמונות קטן שפירסמו אנשי המושבה הגרמנית בירושלים בראשית המאה שעברה. אמיר גם התבלט כאספן של גלויות דואר מצוירות של ארץ ישראל מהמאה הקודמת.

אמיר נפטר מסרטן בחודש מרץ. הוא הותיר את אשתו רותי לבית קריתי (אחות מוסמכת), ילדים ונכדים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ