בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

2018-1925

טיפלה באלפי חיילים: הרופאה שברחה מהנאצים

חייה של פרופ' אירנה מוניס-חס ניצלו בזכות איכר אוקראיני, שהסתיר אותה בבור ברפת. אחרי המלחמה סיימה את המחזור הראשון של לימודי הרפואה ב"עברית". כשהיתה רופאה מרדימה בכירה ברמב"ם הוציאה לאור את יומנה המטלטל מהשואה

8תגובות
פינוי נפגעים לבית החולים רמב"ם, 1970. "טיפלתי באלפי חיילים, לפעמים ברצף מהבוקר עד למחרת בצהריים. רצתי להליקופטרים לטפל בהם, פצועים ושרופים"
משה מילנר / לע"מ

פרופ' אירנה (אירקה) מוניס-חס, מומחית ברפואת הרדמה, היתה בין 63 בוגרי המחזור הראשון של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. את התואר דוקטור קיבלה מידי ראש הממשלה בן גוריון בטקס שנערך בבנייני האומה בירושלים בל"ג בעומר 1952. "אני רוצה לראות פה גם יותר רופאים מקרב אלו שעלו לישראל מרוסיה", אמר אז "הזקן" לבוגרים הטריים, בהם עולים חדשים כמו מוניס-חס, שהחלו בלימודי הרפואה בחו"ל וסיימו את התואר בישראל.

מוניס-חס נולדה ב-1925 בעיר טרנופול שהיתה אז בפולין והיום באוקראינה. היא גדלה בעיירה יזיז'ניה, שם היו הוריה בעלי בית מרקחת. את השנתיים הראשונות למלחמת העולם השנייה העבירה תחת הכיבוש הרוסי. עם הכיבוש הגרמני, בקיץ 1941, התחלפו הרוסים בהונגרים, באוקראינים ובנאצים. אז גם החל מסע הבריחה שלה, שכלל גירוש לגטו בטלוסטה, קפיצה מרכבת נוסעת בסופה של אקציה ומסתור אצל איכר פולני, בעליית גג, בבונקר ביער ובערמת שחת.

הוריה ואחיה של מוניס-חס בבית המרחקת אותו ניהלו. 1923 (משמאל: המטפלת)
המשפחה

אביה, יצחק, מת במהלך המלחמה "מרוב השפלות ודאגה לעתיד ילדיו", לאחר שעבר עינויים קשים. אחותה, סטפצ'ה, נרצחה בידי אוקראינים. באותה תקופה כתבה מוניס חס יומן, שפורסם לימים בספרה "יומנה של אירקה". "אני אפילו מקנאה בחיי פושע, שמרצה את עונשו בבית הסוהר. קנאתי נתונה לרועי צאן, לצוענים, לנוודים, למחוסרי בית ולמקבצי נדבות, שגורלם, בהשוואה לשלנו, נראה לי מלכותי, כי הם אינם מתחבאים ולמרות גורלם העלוב הרי הם חופשיים", כתבה בקיץ 1943.

מוניס-חס מבקרת במחוזות ילדותה, בעליית גג בה הסתתרה בשואה
המשפחה

אולי מישהו רוקד טנגו

ביום אחר הוסיפה: "במרחק של מטר מחוץ למחבואנו מתנהלים החיים כסדרם, ישנם אנשים חופשיים וקיים עולם ומלואו. קשה לי להאמין שאפילו ברגע הנוכחי חיים מסביבי אנשי מאושרים. אולי מישהו רוקד טנגו, מישהו רוכב על סוס ומישהו שוחה בנהר, מישהו נולד וכל אלה אינם ערים לסבל ולעינויים שאנו עוברים ללא כל סיבה".

בקטע אחר התייחסה לתקוותיה לסיום המלחמה. "הייתי מתפללת לכך שאפשר יהיה להחיות, ולו רק לדקה זעירה של שמחה, את כל אלה שנרצחו בצורה טרגית כל כך, כדי שישתתפו גם הם ביום של התרחשות הנס, של החופש והחירות. לו אפשר היה לתרום לכל אותם האנשים שהכל הסתיים עבורם, לפחות שניה של הרגשת ניצחון וגאולה, סבורני שזה יהיה הרגע הנפלא ביותר וכך לפצותם אולי במעט על הסבל הבלתי אנושי ועל העינויים שעברו".

את תשעה החודשים האחרונים עד לשחרור העבירה עם אמה סבינה ובני משפחה נוספים אצל איכר אוקראיני ואמו, חסידי אומות העולם ולדימיר ופאולינה טומצ'ישין, שחפרו למענם בור ברפת, והצילו את חייהם.

כסטודנטית לרפואה בלודג', 1948
המשפחה

אחר כך עברה ללודג', שם למדה בבית הספר לרפואה במשך חמש שנים. ב-1950 עלתה לישראל ופנתה להשלים את לימודיה באוניברסיטה העברית. בין מוריה היו פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ("הוא חשב עצמו ממש לרמב"ם, לא אהבתי במיוחד את ההרצאות שלו משום שעל כל נושא וסוגיה שלימד היה לו גם מה לומר ותמיד ההפך ממה שבעצמו לימד", אמרה), פרופ' גדעון מר, סבו של השחקן ג'וליאנו מר חמיס, שנרצח ב-2011 ("דמות של יהודי רוסי שכאילו יצא מתוך סיפור של דוסטוייבסקי") ופרופ' ברנרד צונדק, שהתפרסם כשפיתח ערכת בדיקה להריון.

ב-1952 סיימה את לימודיה ונשלחה לעבוד במעברת ראש פינה, שם טיפלה בעולות מתימן ומכורדיסטן. ב-1957, לאחר שובה מעבודה כרופאה בבית חולים לנשים בבוסטון, התמחתה בהרדמה ברמב"ם בחיפה, שם עבדה עשרות שנים כרופאה מרדימה בכירה.

"טיפלתי באלפי חיילים, לפעמים ברצף מהבוקר עד למחרת בצהריים. רצתי להליקופטרים לטפל בהם, פצועים ושרופים...התמלאתי גאווה גדולה...התפעלתי מהחיילים שלחמו בגבורה באויב בכל מלחמות ישראל, בעוד שבעבר, בשואה, היינו אנחנו נחותים וחסרי ישע אל מול הנאצים ועוזריהם", אמרה.

מוניס חס
המשפחה

כנשיאת איגוד הרופאים המרדימים בישראל קידמה תנאים טובים יותר לעמיתיה. כפרופ' להרדמה בטכניון, הכשירה את דורות ההמשך.  בעלה, ד"ר יהושע חס, מהנדס, מת ב-2011. היא הותירה בן (אמיר) ובת (פרופ' עידית מטות, מנהלת מערך ההרדמה, כאב וטיפול נמרץ ב"איכילוב"), שני נכדים ונינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו