2018-1932

מרמלה לאוקספורד: הפרופ' ששינה את תפיסתנו על העות'מאנים

בוטרוס אבו-מנה לא אהב לדבר על קורותיו במלחמת העצמאות. את חייו הקדיש לחקר האימפריה העות'מאנית והצליח לשכנע גם את המזלזלים כי היו בה צדדים יעילים

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חיילים טורקים בירושלים במלחמת העולם הראשונה
חיילים טורקים בירושלים במלחמת העולם הראשונהצילום: לע"מ
עופר אדרת
עופר אדרת

טקס האשכבה לזכרו של פרופ' בוטרוס אבו־מנה, שנערך בחודש שעבר בכנסייה היוונית אורתודוקסית בעיר התחתית בחיפה, קירב, לשעה קלה, בין ערבים, יהודים, נוצרים ומוסלמים. אלה וגם אלה התאחדו תחת זכרו של החוקר האהוד, שקנה לו שם בחקר ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית.

"בוטרוס אמנם לא פירסם הרבה במהלך הקריירה שלו, אולם כל מאמר שלו היה פורץ דרך, חדשני ומאתגר, מהסוג שמשנה את התחום", ספד לו פרופ' יובל בן בסט, ראש החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, שהיתה ביתו האקדמי של אבו־מנה. "מאמריו היו מלומדים, דקדקניים, מנומקים ומבוססים על אינסוף שעות עבודה סיזיפית בארכיונים השונים, עם היכרות אינטימית כמעט עם המקורות אותם חקר".

אבו־מנה נולד ב–1932 ברמלה למשפחה ערבית נוצרית שישבה בעיר במשך דורות. אביו, שהיה פקיד בדואר, מת כשאבו־מנה היה בן שש, והותיר אחריו את אמו ושני אחיו הצעירים ממנו. האם ושלושת ילדיה עברו ללוד, כדי לגור לצד משפחת האם, משפחת מונייר.

ב–1948, במלחמת העצמאות, היה אבו־מנה בן 16. ב–10 ביולי פתח צה"ל ב"מבצע דני" שכלל, בין היתר, את כיבוש רמלה ולוד, שתי ערים שנכללו בתחומי המדינה הערבית לפי תוכנית החלוקה של האו"ם. לפי ההיסטוריון בני מוריס, 250 ערבים נהרגו בטבח שבוצע בלוד ועשרות אלפים מתושבי שתי הערים גורשו. "אמו, בוטרוס ואחיו נאספו בתחנת האיסוף ממנה צריכים היו ללכת ברגל לרמאללה, אבל בסוף נשארו בלוד, במקרה", אמרה אשתו, נאילה. "הוא לא אהב לדבר על התקופה הזאת", הוסיפה.

סבל בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית, סביב 1910
סבל בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית, סביב 1910צילום: לע"מ

אבו־מנה למד בירושלים בזכות מלגה שקיבל, וסייע לאחיו ולאמו בפרנסתם. בין היתר, סידר לאחיו ללמוד בגמנסיה העברית רחביה "בכיתה עם רובי ריבלין", סיפרה אשתו. לימים היה האח, נביל אבו־מנה, לרופא מנתח בבית החולים בילינסון.

בוטרוס אבו־מנה סיים את עבודת הדוקטורט שלו באוקספורד ב–1971 תחת הנחייתו של ההיסטוריון החשוב פרופ' אלברט חוראני. העבודה עסקה בשליטה העות'מאנית בסוריה הגדולה במחצית השנייה של המאה ה–19. עם שובו לישראל נקלט באוניברסיטת חיפה והיה ממקימי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון. מאז ועד פרישתו לגמלאות ב–2002 לימד וחקר בחוג והיה מעמודי התווך שלו. במשך כמה שנים, בשנות ה–70 וה–80, אף עמד בראשו.

אבו־מנה היה אחד החוקרים הישראלים הראשונים ששלט ברמה גבוהה בשפה העות'מאנית ואחד הראשונים שעשו שימוש נרחב באוספי הארכיון העות'מאני באיסטנבול עוד בתקופה שארכיון זה היה נגיש לחוקרים בצורה מוגבלת.

אבו מנה
אבו מנהצילום: המשפחה

הוא אהב ללמד ואהב לסייע לסטודנטים במחקריהם. "הוא היה ידען גדול מאוד, שקרא כמויות מטורפות של חומר, ואהב לעזור לכל סטודנט שביקש", אמרה תלמידתו, פרופ' פרומה זקס. העיד על כך גם ד"ר נתן ברון, שחקר את מערכת השיפוט המקומית, וביקש ללמוד יותר על השופטים העות'מאנים שפעלו כאן מסוף המאה ה–19. "חבל על הדיבורים. בוא ואראה לך איך פעלה האימפריה העות'מאנית", אמר לו אבו־מנה בפגישתם באוניברסיטת חיפה. בספרייה הציג בפניו את "חדר הספרים הנדירים", שכולל כרכים רבים של פרסומים בתחום המשפט מהתקופה העות'מאנית. "פרופ' אבו־מאנה פשוט פתח ספרים שונים, ותירגם עבורי את הכתוב. בשלב מסוים מצאתי את עצמי יושב על הרצפה בחברת הפרופסור המכובד, וכך עברו עלי שעות מיוחדות במינן", תיאר ברון.

הרבה מן הדעות הקדומות שהיו לברון על האימפריה העות'מאנית השתנו בעקבות הפגישה הזאת. "אבו־מנה הדביק אותי בהתלהבות שלו, והתחלתי לחשוב שאולי כל הזלזול והבוז כלפי האימפריה העות'מאנית לא היו אלא השמצות לא מבוססות", אמר ברון. "הוא הוכיח לי באותות ובמופתים עד כמה מערכת השיפוט העות'מאנית בארץ ישראל פעלה בצורה טובה ויעילה", אמר. אבו־מנה מת בחודש דצמבר בגיל 86. הוא הותיר אחריו את אשתו, נאילה לבית נקארה (בתו של העו"ד הערבי המפורסם חנה נקארה, שזכה לכינוי "מגן האדמה והעם"), שני בנים (בשיר, פרופ' לספרות אנגלית, וראאד, עורך דין, שניהם חיים בבריטניה), ושני נכדים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ