עופר אדרת
עופר אדרת
בני בן דוד ב-2014
בני בן דוד ב-2014צילום: מוטי מילרוד
עופר אדרת
עופר אדרת

ב–1952 עלה בני בן דוד על הקרקע במושב אחיטוב בעמק חפר, שהוקם על ידי עולים מעיראק ומאיראן. ההתחלה היתה קשה. "כשהגענו מצאנו, נטועים בלב השממה, כמה שורות של אוהלים וכמה פחונים. חוץ מזה לא היה כלום. לא כבישים, לא חשמל, לא טלפון, שום דבר, רק שמים וארץ", כתב בן דוד בספר זיכרונותיו "שבט בן דוד" (הוצאת דפי חיים).

"היינו עולים חדשים שהתיישבו על אדמה צחיחה, בלי מים, בלי הכשרה, בלי ציוד, מלבד אותם כלי עבודה פרימיטיביים, את וטורייה, שקיבל כל בעל משק וכן גם סוס ועגלה שנתנו לכל שני חברים וזרעים לזריעה", סיפר.

בן דוד (עם תחבושת באצבע) בישיבת רכזי ביטחון של אחיטוב, 1955
בן דוד (עם תחבושת באצבע) בישיבת רכזי ביטחון של אחיטוב, 1955צילום: המשפחה

את ביקורתו הפנה כלפי הרשויות, אשר "יצאו ידי חובתם, ואמרו לנו: 'לכו תעשו חקלאות'", כדבריו, בלי שהעניקו להם את הסיוע הנדרש. כך, לדוגמה, נתנו להם אלף דונם לגדל בהם תפוזים, אך הקרקע לא התאימה והפרדס לא צלח. נתנו להם 50 עופות, אך "היינו רעבים ואכלנו אותם עד שהתרוקן הלול". גם את הכבשים שקיבלו שחטו. כך הגיע המושב אל סף קריסה ותושביו נאלצו לעבוד במושבים אחרים. "יישובים ותיקים מסביב, כמו כפר ויתקין וחגלה, פרחו... אז החלטנו לעשות מעשה", אמר בראיון לרועי צ'יקי ארד ב–2014.

ב–1959 פתחו בן דוד וחבריו במחאה, שמוקמה בדפי ההיסטוריה בין מהומות ואדי סאליב למאבק הפנתרים השחורים. בשיאה הם התבצרו במשרדי הסוכנות בירושלים, התעמתו עם המשטרה והסכימו להתפנות רק לאחר שאורגנה להם פגישה עם לוי אשכול, שר האוצר דאז. "באנו אל לשכתו לא מגולחים", נזכר בן דוד. "קינדרלך, מה אתם רוצים?", שאל אותם אשכול. "אנחנו רוצים עבודה ולחם לילדים", השיבו. המחאה נשאה פרי. המושבניקים קיבלו חממות לגידול ירקות והפכו למומחים בגידול מלפפונים בשיטות חדשניות ובכלים מתקדמים.

בן דוד ואשתו עליזה, במעברה בקריית שמונה
בן דוד ואשתו עליזה, במעברה בקריית שמונהצילום: המשפחה
בן דוד והמשאית שלו באחיטוב
בן דוד והמשאית שלו באחיטובצילום: המשפחה

בן דוד נולד ב–1933 בעיירה קַרָה־תפה ("הגבעה השחורה") בכורדיסטאן, שבה התגוררו כ–15 משפחות יהודיות בראשית המאה שעברה. אמו, ורדה, גדלה במשפחה שעסקה בצביעת בדים וצמר ובמסחר בביצים ובתרנגולות. אביו, דוד, היה שוליה שם, וכך הכיר את אמו. שישה אחים היו לו. לאחר מותו של אחד מהם, עברה משפחתו לעיירה טוּזכוֹרמַטוֹ (טוז פירושו מלח, וכורמה — תמרים), שם הכיר את עליזה, אשתו לעתיד, בפעילותם בתנועת "החלוץ" הציונית, שהיתה במחתרת. אחת המשימות שביצע היה הברחת הספר "אלף מלים בעברית" בין עיירות וכפרים.

ב–1950 יצא למסע המפרך בדרך לישראל. המסלול עבר בכירכוכ ובטהראן, משם עלה על מטוס לארץ. בשנים הראשונות נדד בין יישובים שונים בחיפוש אחר פרנסה. תחילה גר בקיבוץ רמת דוד, אחר כך עבר ליגור ומשם המשיך למעברת תלפיות בירושלים ולמעברת פרדס חנה. בהמשך עבר עם הוריו לקרית שמונה.

ב–1951 נישא לעליזה, שעלתה אף היא. "כיוון שהחתונה שלנו היתה הראשונה בקרית שמונה, כל המעברה באה לחגוג", סיפר בזיכרונותיו. "זאת היתה חתונה כורדית מסורתית. תזמורת כורדית אותנטית ניגנה והרקידה את האורחים. כיוון שהיתה זאת תקופת הצנע, הסתפקנו בתפריט מצומצם, שכלל מרק אטריות שאמא בישלה". הוא עבד בעבודות כפיים, בין היתר במפעל לייצור בלוקים בחדרה ובסולל בונה. "בשתי ידי בניתי את הבתים הראשונים של קרית שמונה", סיפר.

באחיטוב, לשם עברו בהמשך, שימש תחילה כרכז הביטחון הראשון. עד מלחמת ששת הימים נחשב אחיטוב כיישוב ספר וסבל מחדירות של מסתננים. בהמשך בן דוד היה גם מרכז המשק, הגזבר והמזכיר. לצד זאת ניהל את ארגון קניות "הצפון" שבו היו חברים עשרות מושבים. "המושב הפך לאימפריה", התגאה. "בזכות הדבקות שלנו הקמנו יישוב לתפארת, שבו גם הנינים שלי נשארו בחקלאות".

תושבי אחיטוב. בסוף שנות ה-50 המושב היה על סף קריסה בשל הזנחת הרשויות ומכסות נמוכותצילום: רפרודוקציה : מוטי

בן דוד נפטר בתחילת החודש בגיל 85. אשתו עליזה נפטרה ב–2003. בנם, דני, נהרג, לצד עוד 11 אנשי מילואים, במלחמת לבנון השנייה מפגיעת הקטיושה בכפר גלעדי. בן דוד הותיר אחריו את בת זוגו מרים, חמישה ילדים, 17 נכדים ו–25 נינים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ