2019-1926

"לפעמים יד מלטפת מרגיעה": לזכר המורה מעפולה

אביגיל באב"ד נולדה להורים מתימן, שרצו שתישאר בבית, אך התעקשה לצאת ללמוד, ונישאה לעולה מפולין. תחילה עבדה עם ילדים במצוקה בבן שמן ("אני מנסה בכל עת להעניק להם חום ואהבה") ובהמשך היתה למחנכת נערצת. בחודש שעבר נפטרה בגיל 92

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מדריכה וילדות בכפר הנוער בן שמן, 1949
מדריכה וילדות בכפר הנוער בן שמן, 1949צילום: זולטן קלוגר / לע"מ
עופר אדרת
עופר אדרת

ב–1945 נשלחה אביגיל מלמד־באב"ד הצעירה לכפר הנוער בן שמן. על כתפיה הוטלה האחריות לחינוכם של ילדים מרקע קשה, בהם פליטים, ניצולי שואה ויתומים. "כל ילד מתהלך כשצלקת חרוטה בנפשו. יש מקרים שמרעידים את הלב", כתבה אז. "מה הפלא שאני מנסה בכל עת להעניק להם חום ואהבה, בעיקר בשעות ההשכבה בערב, כי אז מגיחים כל הזיכרונות הרעים ופורצים בצורת בכי או בצורת נדודי שינה", הוסיפה. "כל מעשה אני מוכנה לעשות על מנת להקל עליהם. לפעמים יד מלטפת עוזרת ומרגיעה. לפעמים מבט תובע בעיניים מפסיק פעולה בלתי רצויה ולפעמים שיחה מלב אל לב עושה את שלה".

אביגיל נולדה ב–1926 בשכונת מחנה יהודה ליד פתח תקוה למשפחת מלמד (במקור מועלם). אביה, יעקב, עלה לארץ מתימן, והתגורר תחילה בתל אביב. יום אחד שמע כי קק"ל מקימה בתים במחנה יהודה לזוגות צעירים. כשהבין שעליו להינשא כדי להיות זכאי לבית, נזכר ברחל, שכנתו. היא היתה אז בת 12 בלבד ולא ששה להתחתן עמו, אך נאלצה לעשות זאת במצוות אמה.

לזוג נולדו 14 ילדים. ארבעה מהם מתו בילדותם. אחת מהעשרה שזכו להתבגר היתה אביגיל. החיים היו קשים. לצד הצפיפות הרבה, סבלה המשפחה מקשיי פרנסה. אבי המשפחה מכר בשוק בפתח תקוה את הירקות שגידל בגינה. את השאריות היה מביא הביתה כמזון לילדיו.

באב"ד בצעירותה
באב"ד בצעירותהצילום: המשפחה

אביגיל למדה עד כיתה ה'. בהמשך נאלצה לעזוב את בית הספר, כי לא היה למשפחתה די כסף למימון לימודיה. בשעות היום עבדה בגינה עם אביה. בלילות קראה ספרים לאור מנורת נפט. לבסוף תנאי המחיה הכריעו אותה, והיא החליטה לעזוב את הבית, בניגוד לדעתו של אביה. "הצפיפות והמצב הכלכלי הקשה, הזבובים שאי אפשר להתגבר עליהם, אפיסת הכוחות של אמא במאמציה היגעים לנקות, לבשל, לשטוף ולכבס את החיתולים של התינוקות שהצטרפו למשפחה כל שנה, הביאו אותי להחלטה הנחושה לעזוב את הבית ולחפש לעצמי חיים אחרים", כתבה.

פרויקט מיוחד: "הרבה אחרי מות" - בחזרה להספדים שלא נכתבו במלאת 100 ל"הארץ"

תזמורת הילדים בבן שמן, 1949
תזמורת הילדים בבן שמן, 1949צילום: זולטן קלוגר / לע"מ

תחנתה הראשונה, ב–1942, היתה קיבוץ כפר רופין בעמק בית שאן. ארבע שנים לפני כן הוא הוקם בידי גרעין מסד, שהורכב מעולים מאירופה, שקיבלו סיוע מארתור רופין, וקראו לקיבוץ על שמו. אחד מהם היה יצחק באב"ד, שהיה אז בן 20. יצחק עלה לארץ מפשמישל בפולין ב–1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא עבד על הטרקטור בשעות היום, והתנדב לעבודה כספרן בערבים.

אביגיל, שהיתה בת 16 כשהצטרפה לקיבוץ, עבדה שם במפעל שייצר מחצלות הסוואה לצבא הבריטי במצרים בימי מלחמת העולם השנייה. בערבים, בספריית הקיבוץ, הכירו אביגיל הצברית, בת לעולים מתימן, ויצחק, העולה מפולין. ואולם בהמשך לקתה אביגיל בקדחת, עזבה את הקיבוץ וחזרה לביתה בפתח תקוה. עבודתה הבאה היתה בבית החרושת "לבנט", שם בישלו עצמות וייצרו מהן דבק.

באב"ד
באב"ד צילום: המשפחה

דרכיהם של שני הצעירים נפרדו. גם יצחק עזב את הקיבוץ וגויס לבריגדה היהודית, במסגרתה יצא לאירופה לקראת תום המלחמה. התכתבות ענפה, שניהלו במשך חודשים רבים, עזרה להם לשמור על קשר. בספר "חכי לי ואחזור: רומן מכתבים", שערכה אורלי עמית (הוצאת "דפי חיים"), מתועדת פריחתו של סיפור האהבה ביניהם.

התחנה הבאה של אביגיל אחרי בן שמן החלה ב–1947, כאשר למדה בסמינר למדריכים בבית הכרם בירושלים בניהולו של נתן רוטנשטרייך. לימודיה נקטעו בשל המצור על העיר, והועתקו לתל אביב. בהמשך למדה בסמינר למורים בקיבוץ גבעת השלושה.

ב–1951 נישאה אביגיל ליצחק, ולאחר מכן עברו השניים לעפולה, שם עבדה כמורה ומחנכת בבית הספר הממלכתי "אלומות". בהמשך, עם הקמת חטיבת הביניים "בן־גוריון", עברה לשם וניהלה את המוסד. "ללכת עם סבתא בעפולה זו משימה מרתקת: כל עשרה צעדים אנחנו נעצרים על ידי פלוני או אלמוני, שמספרים עד כמה שינתה את חייהם", סיפר בעבר נכדה, אייל. יצחק נפטר ב–2009. אביגיל נפטרה בחודש ינואר בגיל 92, והותירה אחריה את בנה משה ובתה מירי, שישה נכדים ותשעה נינים.

פרויקט מיוחד: "הרבה אחרי מות" - בחזרה להספדים שלא נכתבו במלאת 100 ל"הארץ"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ