"מאיר השחר"

הפייטן שהציל את שירת יהודי מרוקו

הרב מאיר עטיה, שעלה בצעירותו מרבאט, חרש את הארץ בחיפוש אחר פיוטים מסורתיים שעמדו להיעלם מהעולם. במפעל חיים של איש אחד, הוא הקליט ורשם אותם. אריה דרעי אמר כי "החיה את מורשת מרוקו". לפני שבוע נפטר בגיל 70

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עטייה מנגן על רבאב. כלי נגינה עתיק ונדיר בעל מיתר אחד
עטייה מנגן על רבאב. כלי נגינה עתיק ונדיר בעל מיתר אחדצילום: עצמי
עופר אדרת
עופר אדרת

הפייטן והרב מאיר אלעזר עטיה, שהקדיש את חייו לשימור הפיוטים האבודים של יהדות מרוקו, סיפר כי ספג את אהבת השירה עוד לפני שבא לאוויר העולם. "הרבה שואלים אותי ממתי התחלת ללמוד לשיר. אז אני עונה להם: 'מהבטן של אמא שלי'. זה לא בדיחה", אמר בראיון לסרטו של רפאל בלולו, "מאיר השחר".

עטיה נולד ב–1948 ברבאט במרוקו לזוהרה ומסעוד. אמו ילדה אותו בחדר סמוך לבית הכנסת, כך שזכה לשמוע את נעימות הקודש מיום לידתו. בתמונה ישנה ששמר, נראים המתפללים בבית הכנסת ובראשם החזן, ומאחור חלון. "זה החדר בו נולדתי אני. כל יום, מהבוקר, כשבית הכנסת נפתח בשעה ארבע, התחילו לשיר. הנעימות האלה נכנסו לי לאוזן", אמר. כשבגר עבר ממורה למורה כדי ללמוד שירה ופיוט. במיוחד נקשר אל שירי הידידות - קובץ פיוטים מסורתי, שמושר כחלק משירת הבקשות, בלילות שבת לפנות בוקר, בחודשי החורף.

כשעלה לארץ ב-1963, התגורר תחילה בחדרה. שם הוא הוסמך לרבנות, ולמד את השירה האנדלוסית אצל הרב שלום אלבז, רבה הראשי של העיר. בהמשך גר באור עקיבא ובירושלים. בארץ הוא היה הצעיר בקבוצת פייטנים מהחשובים בצפון אפריקה במאה ה–20, שייצגה, עבור העולים מצפון אפריקה, תרבות יהודית־ערבית עתיקה. "תרבות מוסיקלית וטקסטואלית שנעה על הציר שבין מסורת, דת וחילון, סינתזה תהליכים וזיקקה אותם לכדי אחד מנקודות הפאר של התרבות היהודית", כדברי בלולו.

עטיה פעל במרחב קשה, אל מול ממסד אשכנזי שהתעלם ממנו לחלוטין ודור חדש של יוצאי מרוקו, שהתנתק מהמסורת ומהזהות שלו. "בארץ התחלנו להרגיש שיש שינויים בתפילה. הדביקו לנו נוסחים של אחרים", נזכר עטיה לימים. לדבריו, התקשה לקבל את השינויים שנכפו עליו: "איך באים להילחם אתנו, לנסות להשכיח את זה? אנחנו באים ממקום של 2,000 שנות גאונים. גם הרמב"ם, כשהיה קטן, ואביו ראה שהוא פיקח, נשלח למרוקו".

בעקבות העלייה הגדולה ממרוקו בשלהי שנות ה-60, הוא הבחין בביקוש גובר לשימור התרבות שלה, והבין שעל כתפיו מוטלת משימה חשובה של שימור והצלה של תרבות עתיקה. דרבון למפעל חייו קיבל ממחקר אקדמי, שבדק את מצב השירה המרוקאית בארץ, והתריע מפני הכחדתה והיבלעותה בשירה המזרחית בתוך עשור.

"לא יכולתי לישון", אמר עטיה. "אני מגיל עשר יושב ולומד וטוחן את הנעימות האלה, ובסוף יגידו לי שבעוד עשר שנים לא תהיה להן תקווה?" לאורך שנות ה–70 הוא חרש את הארץ, הקליט משוררים ופייטנים ושיחזר יחד אתם אלפי פיוטים. עד אז היתה המסורת הזאת בעיקר בגדר תורה שבעל פה. כעת, לראשונה, הועלו על הכתב לחנים, נעימות, טקסטים וסיפורים. מדי פעם אף נהג לנסוע למרוקו כדי ללמוד את השירה המקורית מהפייטנים המקומיים. לצד זאת, גם ניגן ברבאב — כלי נגינה עתיק המכונה גם "כינור עם מיתר אחד".

"הוא הבין שמישהו חייב להציל את התרבות הזאת, שהולכת להיעלם", אמר תום כהן, מנהלה המוזיקלי של התזמורת האנדלוסית, בראיון ל"גם כן תרבות" עם גואל פינטו. הרב שלמה עמאר ספד לו בהלוויה, ואמר כי עד למפעלו של עטיה הוא חשש שהתרבות המרוקאית תיכחד. "מהר מאד הוא הבין שאם הוא לא ייקח אחריות, יעשה מעשה ויעבוד באופן אישי ופרטי על מנת להציל את התרבות הצפון אפריקאית לא יהיה מי שיעשה זאת והנזק הגדול אולי יהיה חסר תיקון", אמר בלולו.

התוצר של עבודתו של עטיה הוא עשרות קלטות, שתיעדו את שירת הבקשות, הספר "שיר ידידות השלם", בו ערך מחדש את כל שירי הבקשות והספר "מאיר השחר" בו ערך את השירה האנדלוסית בערבית ובעברית (וזכה על כך בפרס הוקרה ממלך מרוקו). הוא גם שימש יועץ מוזיקלי לתזמורת האנדלוסית. בכך "הניח את התשתית לתחיית מורשת הפיוט ושירת הבקשות", נכתב עליו באתר הספרייה הלאומית. "הוא גאל את השירים, הפיח בהם רוח חיים והפך אותם לנחלת הכלל", נאמר עליו לפני כמה שנים בשידור מיוחד ברשת א'.

עטייה. "בארץ התחלנו להרגיש שיש שינויים בתפילה. הדביקו לנו נוסחים של אחרים"
עטייה. "בארץ התחלנו להרגיש שיש שינויים בתפילה. הדביקו לנו נוסחים של אחרים"צילום: עצמי

והוא אכן הציל אותה משכחה כשהעמיד דור שלם של פייטנים שהמשיכו את מורשתו. פרק חשוב במפעל חייו היה איסוף ההקלטות של דוד בוזגלו, מלחין ופייטן שכתב מאות פיוטים ושירים ונחשב לגדול הפייטנים של חזנות מרוקו המסורתית במאה שעברה. המשימה לא היתה קלה, שכן בוזגלו התנגד שיקליטו את שירתו. עטיה נאלץ לקושש הקלטות מחתרתיות שנעשו בחשאי, ושימר את יצירתו של בוזגלו נגד רצונו: "אנחנו באנו וגנבנו ממנו בלי שישים לב, וליקטנו את השירים שלא חשב כלל להוציא".

הוא נפטר לפני שבוע בגיל 70 ממחלה, בשבת האחרונה של עונת הבקשות. שר הפנים, אריה דרעי, הגדיר אותו כ"מחיה מורשת יהדות מרוקו". בנו, הרב אשריאל, אמר בהלווייתו, כי אביו סלד מפוליטיקה ומילא את חייו בפיוטים ובדברי תורה. לא לחינם, לדבריו, השבעה שלו נערכה בפורים. "כל ההתנהלות איתו תהיה בימים של שמחה, כמו שחיפש ומצא בחייו".

לפניות למדור: ofer.aderet@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ