עופר אדרת
עופר אדרת
ד"ר נינה פינטו־אבקסיס עם ספרה הראשון, 2015
ד"ר נינה פינטו־אבקסיס עם ספרה הראשון, 2015צילום: עופר וקנין
עופר אדרת
עופר אדרת

כשד"ר נינה פינטו־אבקסיס היתה ילדה, שאלו אותה איזו שפה מדברים הוריה בבית. כשביררה עם אביה ואמה, הם השיבו כי שפתם היא "ספרדית של ספרדים". כשבגרה היא התחילה "לחשוד", כדבריה, שמאחורי ה"ספרדית" שדיברו בבית מסתתרת שפה אחרת. מאוחר יותר, כשהחלה ללמוד באוניברסיטה, גילתה את האמת. "נברתי, התחלתי לחשוף ולגלות רבדים נוספים, והבנתי מה השפה שלי", אמרה.

כך החל הרומן הפורה והמרתק שלה עם שפה נכחדת, אשר היתה שגורה בפיהם של יהודי צפון מרוקו וכונתה "אחותה הקרובה־רחוקה של הלאדינו". שפת החכתייה. "החכתייה היא לשון ספרדית יהודית עתיקה, תערובת של ספרדית, עברית וערבית, שהביאו עמם היהודים מגירוש ספרד לצפון מרוקו (מרוקו הספרדית), והמשיכו לשמר אותה למעלה מ-500 שנה", הסבירה.

ב-1956 קיבלה מרוקו עצמאות והחל גל ההגירה של יהודים, שחששו מהשלטון החדש. הוריה של פינטו־אבקסיס, בני העיר טטואן, בירת מרוקו הספרדית, שמנתה אז כ-6,000 יהודים, היו ביניהם.  פינטו אבקסיס נולדה ב-1971 באשקלון. "עד כיתה א' דיברתי רק חכתייה. זו היתה שפת האם שלי ונותרה שפה יחידה עד שסיימתי את הגן", סיפרה.

לצד קשיי הקליטה הרגילים בישראל, נתקלו בני הקהילה, והוריה בהם, בקושי חברתי־תרבותי ייחודי: החברה והממסד בישראל לא הבינו את השוני ולא הבחינו בזהות הייחודית שלהם, וכפו עליהם זהות קולקטיבית כ"יהודי מרוקו". ואולם, בני טטואן לא ראו עצמם מזרחיים. לדבריה, יוצאי מרוקו הספרדית חיו ב"סכיזופרניה זהותית". "מן מהצד האחד זוהו כיהודי מרוקו. מצד שני – מראם החיצוני של רבים מהם שייך אותם לבני עדות אחרות".

נינה פינטו-אבקסיס
פינטו אבקסיס. "אהבה בתוך מציאות חיים מטלטלת"צילום: מוטי מילרוד

במקביל ללימודי ספרות ולשון עברית באוניברסיטה העברית, עבדה פינטו אבקסיס ברשת א' של קול ישראל וככתבת המשטרה של "הארץ" (בין 1999 ל-2000). ב-2008 כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא "ההומור בכינויים בקרב יהודי טיטואן דוברי החכתייה". העבודה עובדה בהמשך לספר, "הטווס, המגוהץ וחצי האשה".

מצוידת בשפה מהבית ובכלים מהאקדמיה, מצאה מעתה ייעוד חדש, מקורי ויוצא דופן: "אני מקדישה את רוב חיי המקצועיים לחקר השפה והתרבות הזו ולהנכחתה בציבוריות הישראלית והעולמית". המשימה לא היתה קלה. "בדור של ההורים שלי כבר נחשבה השפה ללשונם של אנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, שלא מכובד לדבר אותה", סיפרה. רבים מדוברי השפה התביישו בה והתכחשו לה. "במשך שנים היהודים עבדו על מחיקת החכתייה. היא הפכה לרדומה, וצצה מעת לעת בתת־מודע ובפליטות פה, בלי שדובריה הודו בפה מלא שזו השפה שלהם", אמרה.

נינה פינטו-אבקסיס
פינטו אבקסיס. "בדור של ההורים שלי כבר נחשבה השפה ללשונם של אנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, שלא מכובד לדבר אותה"צילום: אילי אבקסיס

ואולם, אט־אט התעוררה השפה הרדומה וגם הוריה נפתחו והסכימו לספר לה על הלשון הקסומה הזו, כהגדרתה. "זה הפך לפעולה של שחרור והתפרקות מנושא שהיה טאבו, אסור ומסוגר", אמרה פינטו־אבקסיס. את שרידי החכתייה מצאה בסלנג ובכינויים של אנשים ותופעות. "אני מנסה להתחקות אחרי שרידיה ואחרי המקומות שבהם היא נותרה בשימוש. אחד המקומות שבהם היא התקבעה הוא שפת המטבח ושמות מאכלים שעדיין נפוצים בין בני הקהילה", סיפרה לפני ארבע שנים לרונית ורד.

ביתה האקדמי היה מכון סלטי באוניברסיטת בר אילן. גם באוניברסיטה הפתוחה הרצתה. היא זכתה בפרסים שונים, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס בן צבי לחקר קהילות ישראל. במקביל, היא התנסתה גם בכתיבה מסוג אחר. ב-2017 ראה אור ספרה "סיפורים אינטימיים", דיוקן חושפני של אישה צעירה, שזכה להצלחה ועלה בהפקה ב"הבימה". הקיץ ראה אור ספרה "מחר אני הולכת", שבמרכזו התמודדותה עם הסרטן.

לפני כחודש כתבה בפייסבוק: "מתוך קרקעית החיים צמח הספר הזה, נרקם סיפור אחר סיפור שהפך ליצירה אחת בידי העורך שלי, יגאל שוורץ. על מה הספר? בעיקר על אהבה בתוך מציאות חיים מטלטלת, קרבה, אינטימיות ושגרה שמופרת, חוזרת ומופרת. הסיפורים נכתבו לעיתים ממש בדם, וגם בחיוך ובתשוקה, ויש תשוקה בספר הזה, למרות הנסיבות, תשוקה לחיים, לקרבת האדם". 

רחוב בטטואן, 2016
טטואן. יחסים מורכבים בין שלוש התרבויות - היהודית, הנוצרית והמוסלמיתצילום: יהודה מאיר / ויקיפדיה

בשנים האחרונות עבדה פינטו-אבקסיס על ספר "טיטואן - אתר של מגעים בין תרבויות". בעיר טיטואן התקיימו יחסים מורכבים בין שלוש התרבויות - היהודית, הנוצרית והמוסלמית. היבטים שונים של פעילות גומלין בין-תרבותית משתקפים בסיפורים עממיים, בטקסים, באמירות פואטיות מן הרחוב, בשפת החכתייה. הספר בוחן מספר סוגיות באמצעות שיטות עבודה ומתודות מתחום הפולקלור ולימודי התרבות, חקר הספרות העממית, הסמנטיקה והסוציולינגוויסטיקה. פינטו-אבקסיס לא זכתה לפרסם את הספר והוא יראה אור בחודשים הקרובים בהוצאת מכון בן-צבי בו הוציאה את ספרה הראשון.

היא נפטרה השבוע בגיל 48 והותירה בעל ושני ילדים. ההיסטוריון דוד גדג', חברה הקרוב של נינה, ספד לה: "נינה אהבה את החיים ונלחמה להישאר בחיים עד הרגע האחרון. כל מי שליווה אותה בחודשים האחרונים ראה כמה סבלה ולמרות הכל לא נכנעה. היא המשיכה לתפקד כרעייה, כאם וכחברה כל עוד יכלה תוך שהיא בוחרת בעיקרון לחיים "כאן ועכשיו". ואני מקריא מספרה: "כאן ועכשיו, סיסמתנו המשותפת, סיסמה שהיא נתלתה בה, ואני אימצתי אותה ביום שחליתי. כאן ועכשיו ליהנות, כאן ועכשיו אני מרגישה טוב, אוכלת, יושבת עם אהוביי וילדיי. כאן ועכשיו, לא לחשוב על יום העצמאות הבא, אם אהיה כאן ואוכל לחגוג עם כולם. רק כאן ועכשיו, ביום העצמאות הזה". נינה האהובה הפיצה את עקרון החיים "כאן ועכשיו" לכל הסובבים אותה ואני ודודו בתוכם. בכל הזדמנות הזכירה כמה החיים שבריריים וכמה חשוב להנות "כאן ועכשיו" עם אנשים אהובים. כך זכינו לממש איתה את העיקרון בארוחות משותפות ובחוויות רבות שלעד אזכור."

פרופ' גלית חזן-רוקם, שבהדרכתה ובהדרכת יעקב בן טולילה כתבה פינטו אבקסיס את עבודת הדוקטורט, ספדה לה: "המחקר שלך הוא מחקר למופת, הפעלת בו כלים לשוניים, ספרותיים ופולקלוריים מסורתיים ועדכניים, וחשיבותו תמשיך להדהד במסורת המחקרית כאן ובעולם...עבדת באופן יסודי ושיטתי, ראיינת, קראת מסמכים מהארץ וממרחקים, והצבת בניין לתלפיות של תרבות ופולקלור שבזכותך ייכון לעד ומאות, ואלפי אנשים יוכלו ללמוד ממנו על ההדר שהיתה טיטואן, העיר שבלבך".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ