עופר אדרת
עופר אדרת
עולים מעיראק בשדה התעופה לוד בדרכם למעברה, 1951
עולים מעיראק בשדה התעופה לוד בדרכם למעברה, 1951צילום: לע"מ
עופר אדרת
עופר אדרת

ב–1965, 14 שנים לאחר שעלה לישראל מעיראק, פירסם שמעון בלס מאמר פורץ דרך, שהקדים את השיח האקדמי על מזרחיות בישראל, ומיסגר אותו במונחים קולוניאליים. במאמר הוא ביקש להצביע על הזיקה בין מאמציו של המערב "לתרבת" עמים הנתונים בשליטה קולוניאלית, לבין יחסו של הממסד האשכנזי בישראל ליהודי המזרח. "אם קברניטי המערב ביקשו ל'תרבת' עמים שלמים בכוח שלטונם הקולוניאלי, הרי מלאכה מעין זו בישראל משמעותה מחרידה שבעתיים, ולא רק משום הכפייה השלילית כשלעצמה, אלא משום שיהודים מבקשים ל'תרבת' יהודים. והלוא לאלה גם לאלה תרבות יהודית אחת", כתב.

בלס, שנולד בבגדד ב–1930, עלה לישראל עם אמו ואחיו. הם שוכנו במעברת מג'דל (אשקלון), שם הבחין כיצד הרשויות מנסות לקחת ממנו את התרבות ממנה בא, ולאלצו להיטמע בתרבות האשכנזית המקומית. "הגורמים האחראים במדינה רואים משום מה חובה לעצמם להנחיל ערכי תרבות להמוני עולים, שכביכול הם מחוסרי תרבות. בגישה מוטעית זו יש אי הבנה עקרונית למושג תרבות", כתב. "היה מוסכם על כולם שהעולים הם כחומר ביד היוצר, וכי ניתן לעצב את עולמם הרוחני על פי תבניות המקובלות על הממסד האשכנזי הקולט. במלים אחרות, מיזוג, פירושו, לפי תפישתם, הטמעה. כלומר, ויתור על זהות מולדת כנגד זהות נרכשת".

ואולם, במקום להפוך לישראלי־ציוני, בלס בחר להישאר נאמן לזהות שאותה הגדיר כיהודית־ערבית, חרף העובדה שהערבי נתפש בישראל כזר, כאויב וכנחות. לדבריו, בניגוד ליהודי אירופה האשכנזים, ש"חצו ים כדי להגיע לישראל", הוא רק "עבר ממקום למקום בתוך המזרח התיכון", ונותר במרחב דובר ערבית. "אין לדבר על מיזוג בלי להביע נכונות להתמזג משני הצדדים — מן הציבור הוותיק ומן הציבור החדש", טען. "כל התקרבות מתהווה בין שתי נקודות. כל אהבה מושתתת על שניים לפחות. גם מיזוג, שהוא שלב הבא לאחר ההתקרבות־האהבה, לא ייתכן שיהיה נדרש מצד אחד בלבד", הוסיף.

בלס
בלסצילום: גילה בלס

בעיראק היה חבר במפלגה הקומוניסטית, שהתנגדה לכיבוש האנגלי ודרשה עצמאות לעיראק. גם בישראל חבר למפלגה הקומוניסטית המקומית. הוא כתב בעיתונות הקומוניסטית בערבית, ופירסם סיפורים בירחון הספרותי של המפלגה הקומוניסטית, "אל־ג'דיד", שערך אמיל חביבי. לאחר מכן שימש כתב לעניינים ערביים בעיתון "קול העם" בעברית. בשנות ה–60, בעקבות חשיפת פשעי סטאלין, עזב את המפלגה.

בלס היה יוצא עיראק הראשון שפירסם רומן בעברית. ספרו "המעברה" ראה אור ב–1964. היה זה ספר ביקורתי, שתיאר את חוויית החיים במעברה בשנותיה הראשונות של המדינה. אחריו ראו אור עוד 15 ספרים פרי עטו. הוא הרבה לעסוק בקשר בין היהודי המזרחי לעולם הערבי, ומתח ביקורת על הניסיון של התרבות הישראלית לראות עצמה כמערבית־אירופית, תוך שהיא נתלשת מההקשר התרבותי־גיאוגרפי שלה, ובכך גם מתעלמת מחלק גדול מהציבור הישראלי ומשורשיו. יחד עמו פרצו לעולם הספרות באותן שנים סופרים כעמוס עוז וא.ב. יהושע, שהוגדרו לימים כ"דור המדינה". ואולם עמדותיו הקיצוניות דחקו אותו לשולי המרחב הספרותי העברי. "ראיתי, שמחובתי כבן התרבות הערבית לעשות כל אשר באפשרותי כדי לבקוע את מסך הזרות החוצץ בין העולם הערבי והחברה הישראלית. הערבית היא מרכיב יסודי בזהותנו כבני אדם, ובכך אין אנו שונים משאר עמי האזור", אמר.

ב–1970 כתב בפאריס דוקטורט על השתקפות הסכסוך הישראלי־פלסטיני בספרות הערבית. לצד זאת, פירסם עשרות מאמרים וכמה ספרי מחקר. ב–1974 התמנה לחבר סגל בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה. בלס סבל בשנים האחרונות מאלצהיימר. הוא לא זכה לראות את התממשות חזונו, שאותו ניסח במלים הבאות: "ישראל יכולה להיות מדינה עצמאית שתשתלב במזרח התיכון, לו תיסוג מכל השטחים הכבושים, תשכיל להיפתח למרחב הים תיכוני ולקבל אותו ואת תרבותו. צר לי רק על דבר אחד, שאני כנראה כבר לא אספיק לראות את כל זה קורה".

שמעון בלס. איור: ערן וולקובסקי
שמעון בלס. איור: ערן וולקובסקי

הוא מת בראש השנה, והותיר אחריו את אשתו, חוקרת האמנות פרופ' גילה בלס, את בתם, האמנית אביבית בלס־ברנס, ונכד.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ