"סילביה האדומה"

"הממסד הישראלי הוא אויב": סיפורה של אשת ובת המרגל

בתו של מרקוס קלינגברג, איש המכון הביולוגי שמסר סודות לרוסים, הצטרפה בצעירותה לחוגי השמאל הקיצוני בתל אביב ובירושלים, שם הכירה את בעלה לעתיד, המרגל אודי אדיב, שהעביר מידע לסורים. מסלול חייה של הצעירה התל אביבית היפהפיה והכריזמטית הסתיים החודש עם מותה מסרטן בצרפת

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קלינגברג
קלינגברגצילום: עמוד הפייסבוק של ian.brossat
עופר אדרת
עופר אדרת

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו: חובבי ההיסטוריה של "הארץ"

ציר חייה של סילביה קלינגברג נע בין שני מרגלים. אחד מהם, מרקוס קלינגברג, היה אביה, שתואר כ"בוגד הגדול מכולם" לאחר שהעביר סודות מדינה לקג"ב. השני, אודי אדיב, אהובה ולזמן קצר גם בעלה, היה חבר בולט ברשת ריגול וחבלה יהודית-ערבית. חבריה ראו בה "יפהפיה מהפכנית". שונאיה כינו אותה בשמות גנאי שהנייר וצג המחשב יתקשו להכיל.

אביה, מארק בשמו הפולני, היה יליד ורשה, ששירת כרופא בצבא הרוסי במלחמת העולם השנייה ואיבד את משפחתו בשואה. הוריו, אחיו וסביו נרצחו בטרבלינקה. אמה, ונדה, היתה ניצולת שואה מפולין, שניצלה בזהות בדויה של נוצריה בוורשה. הוריה ואחיה נרצחו.

הוריה של סילביה הכירו אחרי המלחמה והיגרו לשבדיה, שם היא נולדה ב-1947. כשנה לאחר מכן עלו לישראל. "אמי לא היתה מרוצה מההחלטה. היא היתה עייפה מהמלחמה ומהנדודים, אבל אבי רצה לעלות. הוא היה מאוד יהודי, ורצה להשתתף במלחמת השחרור" אמרה.

הרמטכ"ל מרדכי מקלף (משמאל) בשנות ה–50 עם קלינגברג, אז סגן יו"ר המכון הביולוגי בנס ציונה. מימין: הרעיה ונדה קלינגברג
הרמטכ"ל מרדכי מקלף (משמאל) בשנות ה–50 עם קלינגברג, אז סגן יו"ר המכון הביולוגי בנס ציונה. מימין: הרעיה ונדה קלינגברגצילום: Collection Particuliere Ian Bros

אביה התגייס לצה"ל כרופא ובהמשך היה מראשוני המכון הביולוגי בנס ציונה. אמה השתלבה באקדמיה כמיקרוביולוגית. ב-1965 סיימה סילביה את לימודיה בתיכון חדש בתל אביב והחלה לעבוד במערכת עיתון "העולם הזה" תחת אורי אבנרי. שם, ברחוב גליקסון, הכירה דמויות מרכזיות בשמאל הרדיקלי של אותה תקופה, והפכה בעצמה לדמות מוכרת בחוגי השמאל בתל אביב ובירושלים.

מכריה תיארו אותה כדעתנית ונחרצת. בספרו "המרגל האחרון", שכתב אביה יחד עם עו"ד מיכאל ספרד, תיאר: "היא לא יכלה להשלים עם רעיון המדינה היהודית, והבינה שהציונות יוצרת בהכרח משטר גזעני ולא דמוקרטי". בהמשך היא הצטרפה לארגון השמאל האנטי ציוני מצפן (בשמו הרשמי: "הארגון הסוציאליסטי הישראלי"), "שעשו הרבה רעש בלי כל קשר למספרם והפכו למוקד משיכה חברתי מרכזי בתל אביב ובירושלים" כפי שתיאר אביה.

"סילביה סימנה את הממסד הישראלי כאויב, כרע המוחלט. זה הממסד שעושה צחוק מעקרונות הסוציאליזם; זה הממסד שכובש עם אחר ומבצע קולוניאליזציה מתועבת של שטחים שאינם שלו; זה הממסד שיצר שיטת ממשל גזענית שמפלה את אזרחיו הערבים", הוסיף.

וונדה ומרקוס קלינגברג בראשית שנות החמישים בארץ
וונדה ומרקוס קלינגברג בראשית שנות החמישים בארץצילום: Collection Particuliere Ian Bros

שנאתה לממסד הפכה במהרה גם לביקורת קשה שהפנתה כלפי אביה, שנתפס בעיניה כחלק מהממסד, בשל עבודתו במכון הביולוגי. "סילביה באה ויצאה מישיבות מצפן, וחברים וחברות הגיעו איתה הביתה והסתגרו איתה בחדרה או בסלון ביתנו. רפרטואר הספרים והכתבים שהיא קראה נטה יותר ויותר לכיוון השמאלי-מהפכני, ואני מצאתי את עצמי לפתע במעמד המאוד לא מלבב של נציג הממסד הישראלי. הבנתי פתאום שבעיניה ובעיני חבריה הייתי המפא"יניק הממסדי הממוצע. גרוע מזה, הייתי איש מערכת הביטחון, המערכת שעסוקה בכיבוש, נישול וניצול", תיאר.

סילביה לא ידעה אז את הסוד שהסתיר אביה: היותו מרגל למען ברית המועצות. "אני זוכר איך סילביה, שהתבגרה והיתה לאישה יפה מאוד שהקרינה עוצמה אידאולוגית אדירה, הביטה בי, ואיך אני השתוללתי מבפנים: איך היא מעזה? מה היא יודעת? אני? מפא"יניק? היא הרי לא ידעה מה עשיתי למען אותם ערכים שבשמם היא דיברה", כתב.

הנקמה הקטנה שלו היתה משפט שנהג לומר מדי פעם כשנכנס הביתה לאחר יום עבודה במכון וגילה בסלון בני תשחורת "מנופחי חשיבות עצמית, שהתווכחו בפאתוס של מנהיגי עובדים", כדבריו. "אתם רק מדברים. במקום להתווכח יש לפעול", אמר להם.

בספר מתואר גם כיצד יום אחד חזרה סילביה הביתה נסערת. היא טרקה אחריה את הדלת, והטיחה בהוריה: "אתם עוסקים בפיתוח נשק ביולוגי"? אביה, שהיה אז סגן מנהל המכון בכובעו האחד, ומרגל סובייטי בכובעו השני, דיווח על כך לממוניו, או, בלשונו, "הלשין לשירותי הביטחון של מדינת ישראל" על בתו וחבריה, שפטפטו על מה שנעשה במסתרי המכון. בתגובה, הוא קיבל מהנהלת המכון טופס סודיות עליו היה אמור להחתים את בתו. באופן צפוי, היא צחקה לו בפנים, והמשיכה בפעילותה האנטי ממסדית. ב-1968 אף נסעה לפאריס להשתתף בהפגנות הסטודנטים.

באותה תקופה הכירה את אודי אדיב, צנחן יפה-תואר מקיבוץ גן שמואל, שבלט בפעילותו במצפן, ובהמשך פרש ממנו והקים ארגון קיצוני יותר בשם "חזית אדומה".  "פגשתי אותה במפגשים של מצפן תל אביב בעליית גג ברחוב מאפו. היא משיכה את תשומת לבי מייד, כצעירה, יפה, מושכת ומלאת ביטחון", סיפר השבוע.

בהמשך נפרדו בשל חילוקי דעות אישיים ואידיאולוגיים. "אני הייתי קיבוצניק לא משופשף, והיא היתה תל אביבית", אמר אדיב. לדבריו, היה גם רקע פוליטי למחלוקת ביניהם: "אני הייתי מאואיסט והיא טרוצקיסטית". סילביה, שהחלה ללמוד פילוסופיה, נסעה לשנת לימודים בלונדון, והקשר בין השניים ניתק.

ב-1972 נעצר אדיב בידי השב"כ לאחר שהיה חבר בהתארגנות מחתרתית ערבית-יהודית, שהיתה קשורה לסוריה, ועסקה בתכנון פיגועים ובריגול נגד ישראל. הוא הורשע בבגידה ונידון ל-17 שנות מאסר.

קלינגברג ובנה יאן. גדל והיה לסגן ראש עיריית פאריס
קלינגברג ובנה יאן. גדל והיה לסגן ראש עיריית פאריס

זה היה הרקע לחידוש היחסים עם סילביה. "להפתעתי הרבה היא עזבה את הכל ובאה למשפט שלי, מתוך הזדהות", אמר. ב-1975 הם נישאו. החתונה, שנערכה בכלא רמלה, סוקרה בעיתונות התקופה. "הזוג הצעיר התאחד לתמיד ונפרד מיד לתקופה ממושכת", דיווח "מעריב". "חוט של עצב היה משוך על הטכס הקצר, שכן הרגע שבו התאחד הזוג הצעיר לתמיד היה גם רגע של פרידה ממושכת".

היו שראו בחתונה הזו מרד של הבת הסוררת באביה הממסדי. ואולם מתחת לפני השטח, גם הבעל וגם האב היו מרגלים. ייתכן שבחושיה המחודדים, דווקא בנישואים האלה ביקשה להתפייס עם האב. כך או כך, המראה היה משונה: קלינגברג, בכיר במערכת הסודית הישראלית, נכנס לכלא עם ארגז משקאות, כדי להשתתף בחתונת בתו המרדנית עם המרגל מגן שמואל.

"זה היה סימבולי ואינסטרומנטלי", אמר השבוע אדיב. סילביה ראתה בכך הזדמנות להפגין את הזדהותה ותמיכתה וגם לסייע לו בהיבטים שונים. ואולם הנישואים לא החזיקו מעמד ובתום שלוש שנים הם התגרשו. גם כעת, לדברי אדיב, הרקע היה אידיאולוגי. "אני הזדהיתי עם המאבק הלאומי הפלסטיני, עם אש"ף והרעיון של מדינה פלסטינית. היא תמכה בחזית העממית, וסירבה לכל פשרה עם ישראל", אמר.

המרגל מרקוס קלינגברג.
קלינגברג בכלא איילון עם שחרורו, 1998צילום: AFP

בהמשך יצאה לפריס שם למדה תואר שני בסוציולוגיה ובפילוסופיה. באוניברסיטה הכירה את המרצה אלן ברוסרט, אינטלקטואל, לא יהודי. בנם המשותף, יאן, הוא סגן ראש עיריית פאריס מטעם המפלגה הקומוניסטית. למחייתה עבדה כמתרגמת מאנגלית לצרפתית במכון מחקר מדעי בצרפת.  

ואז, ב-1983, קיבלה שיחת טלפון ששינתה את חייה מקצה לקצה. היא התבשרה, כי הוריה נעצרו בנסיבות לא ברורות. אמה שוחררה לבסוף. אביה הואשם בבגידה ונשלח למאסר עולם. היא לא כעסה על אביה, אלא העריצה את העובדה שריגל מטעמים אידיאולוגיים ולא תמורת כסף. "הוא היה חלק מקבוצת מדענים, שהתנגדו לכך שהמונופול הגרעיני בפרט והמדעי בכלל יהיה בצד אחד, האמריקאי. האידיאולוגיה היתה שאם לא יהיה איזון כוחות לא יוכל לשרור שלום בעולם", הסבירה לעצמה ולתקשורת. "ההרגשה שלי, שלאחר מלחמת העולם השניה פיתח כלפי ברית המועצות הכרת תודה, משום שבהעניקה לו מקלט לא רק הצילה חייו ואיפשרה לו ללמוד, אלא גם להילחם בנאצים", אמרה סילביה לימים.

את השנים הבאות הקדישה למאמצים חובקי עולם להקלה בתנאי מאסרו של אביה ולשחרורו. ב-1998 שוחרר אביה ועזב לפאריס, שם סעדה אותו בשנותיו האחרונות. הוא מת ב-2015 בגיל 97. לאחר מותו חלתה בתו בסרטן. "היא העבירה לבד את המחלה, אף שהיתה מוקפת אנשים שהיו רוצים להיות בחברתה", אמר אדיב.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו: חובבי ההיסטוריה של "הארץ"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ