2019-1920

"שמחה גדולה על הלשון": סיפורו של מוכר הדגים מלווינסקי

ויקטור ביטרן, בן למשפחה סלוניקאית עשירה, מכר דגים במשך עשרות שנים במעוז הסלוניקאי בשכונת פלורנטין בתל אביב. בחודש שעבר נפטר בגיל 99, והוספד כ"אחרון הסלוניקאים" מהשוק

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ביטרן בחנות הדגים
ביטרן בחנות הדגיםצילום: YouTube
עופר אדרת
עופר אדרת

חנות הדגים של ויקטור ביטרן היתה מוסד מוכר בשוק לווינסקי בתל אביב. המבקרים בה הבחינו מיד כי הזמן שם עמד מלכת. לצד הדגים, כמובן, הוא מכר שם גם שיחות טלפון ממכשיר ישן בעלות של שקל לשיחה וכן כרטיסי חניה - שרידים אחרונים לעולם שסירב להיכנע למהפכה הדיגיטלית. "אכילת דגים מלוחים בקיץ - בריא יותר מבחורף", בישר אחד מהשלטים הרבים שנתלו בחנות.  "בריא ללב - וודקה מפולניה במבצע", נכתב בשלט נוסף.  בשלט אחר כתב: "בחנות זו לא מוכרים זיתים, גבינות, חמוצים".
לצד המבצעים והטיפים לחיים הבריאים החנות היתה מלאה בפתגמים, מוצלחים יותר או פחות, שנתלו על קרטונים.

"החיים הם גלידה, אם לא תאכל אותה תינמס לך", "טוב שיהיה כלב חבר מאשר חבר כלב", "חיים היום, מחר יכול להיות גרוע יותר", "לומדים לומדים ומתים טיפשים", "נחמד להיות חשוב, אך חשוב יותר להיות נחמד", וכן "זכור, כל זמן שאתה יכול ללכת - תיסע".

ביטרן המשיך לעבוד גם עשרות שנים אחרי גיל הפרישה. לעיתונאים, שנהגו לראיין אותו בתור "אחרון הסלוניקאים בשוק לווינסקי", אמר כי מי שמפסיק לעבוד - מת. בשעה שמצלמות הטלוויזיה חיפשו אחר "טרנדים חדשים" בשוק הוותיק, הוא המשיך לשחק את תפקיד הדינוזאור האחרון במתחם ולהדגים למצלמות איך נראית חנות שמסרבת להיכנע ל"קידמה". בחודש שעבר, בחג שמחת תורה, בישר נכדו כי "בגיל 99+ נפטר הסלוניקאי האחרון של שוק לוינסקי".

הוא נולד ב-1920 בסלוניקי ביוון, בן יחיד להוריו, פנחס וז'נה. במשפחתו מספרים כי המשפחה היתה עשירה ועסקה במסחר. "הם גרו באזור הכי יוקרתי בעיר, ליד המגדל הלבן הידוע כמגדל שעולים בו וצופים על כל העיר סלוניקי", סיפרה בתו ירדנה בטקסט שפירסמה במאגר סיפורי מורשת - "הקשר הרב דורי" של בית התפוצות. הוא גדל בבית ציוני בו דיברו לדינו ועברית. ב-1925 עלתה משפחתו לארץ, בעקבות פגיעה במעמדם של היהודים, שהחלה לאחר השריפה שכילתה את הרובע היהודי ב-1917, איסורים שונים שהוטלו על יהודי העיר ותקיפות אנטישמיות מהן סבלו.

חלק מבני המשפחה המורחבת היגרו לארה"ב, אך אביו של ויקטור בחר בארץ ישראל. "סבא פנחס החליט שאם בורחים אז רק לארץ ישראל ולא לשום מדינה אחרת, כי מדינה אחת יש ליהודים והיא מדינת ישראל", סיפרה ירדנה. המשפחה התיישבה ברחוב פלורנטין בתל אביב ובהמשך עברה לרחוב החשמונאים ליד תיאטרון "הבימה". פנחס, אביו של ויקטור, השקיע בנדל"ן בתל אביב. בין היתר, רכש חנות דגים בשוק לווינסקי, כדי שלבנו תהיה עבודה. השוק, כמו ביתה הראשון של המשפחה, שוכן בשכונת פלורנטין שהוקמה על ידי יהודים מסלוניקי שעלו לארץ משנות ה-20 של המאה הקודמת.

ויקטור שירת ב"הגנה" ובאחד הימים, במלחמת העצמאות, קיבל חופשה של יומיים לרגל הולדת בתו ירדנה. כשחזר לבסיס נודע לו כי רוב חבריו נהרגו בקרב. לאחר השירות החל לעבוד בחנות הדגים של אביו, ולמד ממנו את רזי המקצוע. הוא מכר הרבה דגים מעושנים. מעליהם, על הדלפק שלו בחנות, היו תלויים הרבה מאוד עיתונים, שהדגימו הלכה למעשה את הביטוי השחוק, לפיו בעיתונים של אתמול עוטפים את הדגים של היום. 

החנות שלו היתה סמוכה למעדניה המפורסמת של חיים רפאל, ניצול השואה המפורסם מסלוניקי, שנפטר ב-2014. השניים - ביטרן ורפאל – הוזכרו בטור שפירסם מנחם תלמי ב-1988 ב"מעריב". "אני אמרתי שיש צרות? שחרא לנו על הלב? לא זוכר. אולי אמרתי את זה לפני שעברנו בלוינסקי, לפני שנכנסו אצל חיים רפאל או אצל ויקטור דגים. לפני שהבאנו הביתה את כל הדברים הנחמדים האלה מלוינסקי, שעושים לבנאדם שמחה גדולה על הלשון".

אשתו של ביטרן, לינה (לבית עייש), נפטרה ב-2010. לבני הזוג היו שלושה ילדים, עשרה נכדים ונינים רבים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ