ממרצ לנתניהו: הפרופ' שנאבק באוסלו

ב–1996 הורמו גבות רבות כשהמזרחן פרופ' יהושע (שוקה) פורת, איש מרצ, תמך בבנימין נתניהו לראשות הממשלה. ברקע לכך עמדה התנגדותו החריפה של פורת להסכמי אוסלו ולניהול המשא ומתן עם הפלסטינים בידי שמעון פרס. "מסע הרמייה בעניין השינוי כביכול בסעיפי האמנה הפלסטינית, הקוראים להשמדת ישראל, שעליו אחראי שמעון פרס, ראוי לכל הוקעה", הזהיר פורת. "מי שמכיר בישראל, אבל עומד על מימוש זכות השיבה 'לבתים ולאדמות', בעצם חותר לחיסול ישראל". עיתונאי "הארץ", אמנון ברזילי, פירסם בתגובה מאמר שכותרתו "מה קרה לשוקה פורת", ובו תהה "למה התייצב המזרחן פורת לימינו של נתניהו, אף על פי שאינו מתנגד למדינה פלסטינית ושהוא תומך בפינוי חברון?"

פורת השיב, כי אמנם הוא תומך בפינוי שטחים, אך מתנגד בנחרצות לאופן שבו התנהל המשא ומתן עם הפלסטינים. ביקורתו התמקדה בכך שהצדדים נמנעו מלדון בבעיות הגדולות — הפליטים, ירושלים והגבולות — מתוך תקווה כוזבת, לדבריו, כי בסוף המו"מ תהיה נכונות גדולה יותר לפשרה ולהתפייסות גם בנושאים אלו. "כל תהליך אוסלו שגוי מעיקרו", אמר אחרי פגישתו עם נתניהו. "כשקונים דירה לא מנהלים מו"מ על צבע החלונות, אלא קודם כל על שטח הדירה ועל המחיר שמשלמים בעבורה".

פורת נולד ב–1938 בתל אביב. את הקריירה האקדמית עשה בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. עבודת המחקר שהביאה לו את פרסומו כהיסטוריון מעמיק ופורץ דרך עסקה בצמיחת התנועה הלאומית הפלסטינית בשנות המנדט הבריטי. העבודה ראתה אור בספר שיצא בשני כרכים בשנות ה–70.

גבריאל בר שיבח בהקדמה לספר את "העבודה החלוצית בתחום, שהטיפול המדעי בו היה מוזנח". דני רובינשטיין כתב ב"הארץ" כי "לא מעט פלסטינים בעלי חוש ביקורת עצמית העירו במרירות, שאת העבודה הטובה ביותר על ראשית הלאומיות הפלסטינית כתב דווקא חוקר ישראלי".

פורת גם היה עורך כתב העת "המזרח החדש" (בין השנים 1968–1975), וגם עסק בתרגום ובעריכה מדעית של ספרים. ספרו האחרון היה ביוגרפיה של המשורר אוריאל שלח (יונתן רטוש), מקים תנועת "העברים הצעירים".

לצד עיסוקו האקדמי הקדיש פורת זמן רב לסוגיות ציבוריות, בין היתר במסגרת האגודה למניעת כפייה דתית (רעייתו מעידה, עם זאת, כי "אהב את התנ"ך כטקסט") בתנועת "אני ישראלי", שפעלה להגדרת אזרחי המדינה כישראלים, וכן כחבר מועצת תנועת "שינוי". לקראת הבחירות לכנסת ב–1992 היה מועמד מטעם מרצ. הוא הגדיר עצמו כ"איש מרכז מתון, ליברלי וחילוני".

פורת היה גם פובליציסט פורה, שלא היסס להשמיע עמדות חריגות, כשמצא לנכון. בריאיון לרשת ב', ב–2001, הוא קרא להמשיך את המשא ומתן עם הפלסטינים, אך מתח ביקורת על עיתונאים ישראלים שיצאו לראיין את ערפאת: "בעיני זהו גילוי מחפיר של שיתוף פעולה עם האויב", הוא אמר. "אף קבוצת עיתונאים בריטית לא נסעה במלחמת העולם השנייה לקבל ראיונות אצל גבלס או אצל היטלר. מי שמשחר היום לפתחם של ראשי אש"ף, שמנהלים מלחמת השמדה נגד מדינת ישראל, הוא בעצם משתף פעולה עם האויב".

ב–2004, ערב הנסיגה מרצועת עזה, כתב ב־ynet כי התנגד להקמת ההתנחלויות שם מלכתחילה, אך כעת הוא מתנגד לנסיגה מהן. "לעולם לא נצליח לעכל את רצועת עזה בתוך מדינת ישראל. אין בכוחנו הלאומי לקלוט קרוב ל–1.5 מיליון ערבים מוסלמים, שרובם פליטי 1948, ובלבם שאיפות נקם והרס. לא היה אפוא טעם להקים שם יישובים. מצד שני, נטישה של רצועת עזה ללא המשך נוכחות צבאית שלנו שם תעשה אותה תוך שבועות ספורים לריכוז אדיר של כלי מלחמה, אשר יאיימו על כל הנגב... אין מנוס אפוא מהמשך הכיבוש הצבאי של רצועת עזה ומחיסול שיטתי של ארגוני הטרור והרצח שהתבצרו בה".

בשנים האחרונות, שבהן התמודד עם לימפומה, לא נשמע קולו בציבור. הוא השאיר אחריו את רעייתו, פנינה מילגרם פורת, ילדים ונכדים.