"רק שתיקתה דיברה"

רק אחרי שנים התבררה זהותו של הצעיר שבא לקבל חיבוק

פאולינה פרוכטמן, היחידה ממשפחתה שניצלה בשואה, חייבת את חייה לפולנים שהסתירו אותה. אחרי המלחמה אספה יתומים ממנזרים בהם הוסתרו. "אחרי מות"

עופר אדרת
עופר אדרת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
תצלום קבוצתי של ילדים יהודים שניצלו בשואה, צרפת, 1944
תצלום קבוצתי של ילדים יהודים שניצלו בשואה, צרפת, 1944צילום: יד ושם
עופר אדרת
עופר אדרת

מתעניינים בהיסטוריה? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו, "נקמת הארכיון"

"רק שתיקתה דיברה", ספדה חוקרת הספרות פרופ' ניצה בן דב לאמה, פאולינה פרוכטמן. אמה סיפרה על עצמה מעט מאוד, אך באלבום התמונות המשפחתי נשמרו כמה רמזים למה ששתקה אודותיו. כך, למשל, בתמונה מ–1947 משווידניצה שבפולין היא נראית עם ילדים ששימשה להם גננת אחרי שהוצאו ממנזרים, רובם יתומים.

סיפורו של אחד מהם זכור היטב לבן דב. את ביתם בשכונת הדר יוסף בתל אביב, שבו גדלה בילדותה, היה פוקד צעיר בלונדיני כחול עיניים, סטאשק, "שלא היה לגמרי בקו הבריאות הנפשית", כדבריה. הוא היה בא לאמה, שהיתה מלטפת ומאכילה אותו, וגם משוחחת אתו בפולנית. "התייחסתי אליו כאל איזה בן דוד רחוק ששרד את המלחמה, ולא התעמקתי מאין בא", היא נזכרת.

רק אחרי שנים שמעה את הסיפור המלא. אמו של הילד, שהיה כבן ארבע כשהגרמנים נכנסו לעיירה שבה חיו, ביקשה מפאולינה, חברתה, להצטרף אליה בשעה הקשה בחייה, כשהיא מפקידה אותו במנזר, בניסיון להציל את חייו. "הילד לא ידע לאן הוא מובל, ושם ביטחונו בשתי הנשים, אמו וחברתה — אמי. הן צילצלו במצילה פעמים אחדות עד שנפתח השער, וכשזה נפתח הן דחפו את הילד פנימה והשער נסגר אחריו", מספרת בן דב.

פאולינה פרוכטמן.סיפרה על עצמה מעט מאוד, אך באלבום התמונות המשפחתי נשמרו כמה רמזים למה ששתקה אודותיו
פרוכטמן. סיפרה על עצמה מעט מאוד, אך באלבום התמונות המשפחתי נשמרו כמה רמזים למה ששתקה אודותיוצילום: המשפחה

אחרי המלחמה פאולינה הוציאה את הילד מהמנזר, אבל הוא כבר היה ילד אחר: שתקן, מפוחד ואדיש. במנזר נאלץ לכרוע ברך, להתפלל לישו ולשכוח מיהדותו. והנה, מקץ כמה שנים באה אשה זרה (כנראה שאמו לא שרדה) והחזירה אותו ליהדותו. "מה שרדף את אמא שלי כל השנים היתה הדחיפה שהיא ואמו דחפו אותו בלי כל הכנה מוקדמת, והשאירו אותו לנפשו במקום סגור, זר ועוין", סיפרה בן דב.

היא נולדה בסונדובה וישנייה, עיירה ליד לבוב, היום בגבול אוקראינה־פולין, לבית רייכנברג. אביה, ליאון־אריה, שירת במלחמת העולם הראשונה כסייס בצבא הפולני. היא למדה בגימנסיה העברית בפשמישל, משם זכרה ששרו "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" ו"ככה נבנה הנמל הנמל". "היה אצלם בבית מיזוג מוזר בין התבוללות ובין הרגש הציוני. מצד אחד שרו שירי מולדת עבריים, ומצד שני אמא שלי היתה שרה בהתלהבות לא פחותה שירי חג מולד פולניים", סיפרה בן דב. בחצר ביתם אף גידל האב חזירים, לשימוש שכניו הגויים. "למרבה האירוניה, הוא היה הראשון להילקח למוות", היא אומרת.

עד היום לא ידוע איך היא לבדה ניצלה מהשואה — יחידה מכל משפחתה. "מהמעט שליקטנו קיבלנו גרסה מלאה חורים", אומרת בן דב. אמה ברחה וקיבלה מחסה אצל פולנים. מאז, שני רגשות עזים ליוו אותה כל ימי חייה: רגש אשמה על ששרדה בעוד ששתי אחיותיה, הָניה וקלרה, כמו גם הוריה, נרצחו. הרגש השני שליווה אותה היה של אסירות תודה אינסופית למציליה. במשך עשרות שנים שלחה להם מתנות, תפוזים וכסף.

אחרי המלחמה פאולינה אספה ילדים יהודים ממנזרים שבהם הוחבאו על ידי הוריהם, וילדים שהוברחו לרוסיה והושבו אחרי המלחמה. לרבים מהם היתה אם ואחות. כששימשה גננת במוסד יהודי ארעי שהכשיר ילדים יתומים אלה לעלייה ארצה, פגשה את בעלה לעתיד, שלימד באותו מוסד עברית. היא נישאה לו ב–1947, ובינואר 1950 עלו לישראל. בתה הראשונה נולדה כמה חודשים לאחר מכן. את בתה השנייה הביאה לעולם 13 שנה לאחר מכן, כשהיתה כבר בת 40. "היה בכך מעשה גבורה", אומרת בן דב.

בארץ היא למדה עברית ועבדה בהתאחדות הסוחרים ברמת גן. "היא התהלכה בחוצות העיר כמו מלכה. סוחרים יצאו לקראתה, חיבקו אותה והזמינו אותה לשתות אתם קפה, מפני שחישבה בעבורם את מס הכנסה ומס ערך מוסף וחילצה אותם מכל מיני הסתבכויות", אומרת בתה.

בעלה, דב (ברנרד) פרוכטמן, בן העיר ירוסלב בפולין, היה מורה בבית ספר עירוני ד' בתל אביב. הוא מת ב–2003. פאולינה פרוכטמן נפטרה בחודש אוקטובר, בגיל 97. היא הותירה אחריה שתי בנות, נכדים ונינים.

מתעניינים בהיסטוריה? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו, "נקמת הארכיון"

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ