2019-1922

ברח מהכלא במזוודה: "מודה לאל שברא אותי קטן"

איש לח"י אשר רצון, שעלה לארץ מהעיר עדן, נידון למוות על השתתפותו בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה ב-1946. שלוש פעמים ניסה לברוח מהכלא הבריטי, בפעם האחרונה הצליח. בחודש שעבר נפטר בגיל 98

עופר אדרת
עופר אדרת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אשר רצון (שני משמאל) בשחזור של המאסר בכלא הבריטי
אשר רצון (שני משמאל) בשחזור של המאסר בכלא הבריטי צילום: המשפחה
עופר אדרת
עופר אדרת

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק: נקמת הארכיון: חובבי ההיסטוריה של "הארץ"

ב–1946 נידון אשר רצון למוות. הוא היה אז בן 24, תושב תל אביב, שעלה מהעיר עדן (היום בתימן), והיה פעיל במחתרת לח"י. הבריטים תיכננו לתלות אותו ואת כמה מחבריו למחתרת בעקבות השתתפותם באחת הפעולות הגדולות שעשו אנשי הלח"י במסגרת תנועת המרי העברי: ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ בחיפה.

הפעולה, שנעשתה ביוני באותה שנה, נועדה "לפגוע בצומת העצבים של קווי התחבורה של הבריטים במזרח התיכון", נכתב באתר העמותה להנצחת מורשת לח"י. 44 פעילי ופעילות לח"י השתתפו בה. הם הצליחו לגרום נזק למתחם, אך שילמו מחיר כבד: 11 מהלוחמים נהרגו מאש בריטית, 23 נעצרו. רצון היה אחד העצורים.

בכלא עכו, שבו המתינו למשפטם, הם שמעו את הקולות בעת הוצאתם להורג של שלושת עולי הגרדום חברי אצ"ל, אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר, שהשתתפו בפריצה לכלא במאי 1947, שבמהלכה נמלטו ממנו עשרות אסירים.

באוגוסט נפתח משפטם של רצון ושל חבריו. העצורים הפריעו לדיונים באולם, ודרשו לבטל את המשפט ולראות בהם שבויי מלחמה. הבריטים הגיבו בשינוי תקנות החירום, כדי לאפשר להם לשפוט אדם שלא בפניו. הגברים, ורצון ביניהם, נידונו למוות. הנשים — למאסר עולם. כעבור כמה ימים שלחו חברי לח"י מכתב לכלא, ובו איימו בתגובה קשה אם ימומש גזר הדין. שבועיים לאחר מכן הומתק העונש במאסר עולם.

רצון וחבריו הועברו לכלא בירושלים, ושם החלו לתכנן בריחה. "התחלנו לחפור מנהרה מתחת לאחת המיטות, במטרה להגיע למערכת הביוב מחוץ למחנה. אספנו סכינים וחתיכות מתכת שמצאנו בחצר הכלא. מדי לילה חפרנו באמצעותם תוך כדי שירה וצעקות, כדי שהשומרים לא יחשדו. לקראת בוקר כיסינו את הבור עם קורות עץ וחול", סיפר, כפי שתיעדה שכנתו שרה סופרין.

רצון
רצוןצילום: העמותה להנצחת מורשת לח"י

כמה מחבריו הצליחו לברוח, ואולם כשהגיע תורו להיכנס למנהרה, הבחינו השומרים במתרחש ועצרו אותו. "פעמיים ניסיתי לברוח ולא הצלחתי, אבל אני עקשן, בעל רצון ברזל. לא ויתרתי והמשכתי לתכנן את הבריחה הבאה", סיפר. מירושלים הועבר עם חבריו לכלא עתלית, ושם תיכנן את ניסיון הבריחה השלישי. "ניצלתי את ההזדמנות כאשר חגגנו את שחרורם של עצירים שונים, שסיימו לרצות את עונשם. כל אחד מבני המזל האלה הורשה לקחת אתו את ציודו האישי במזוודה. בחרתי לי מזוודה מתאימה ובידיעת בעליה רוקנתי אותה מתוכנה, ניקבתי בה חורים והתקפלתי לתוכה, כדי לבדוק אם אוכל לשהות בה מספיק זמן כדי לצאת מחוץ לכלא. וכך היה", תיאר.

בבוקר של יום שחרור העצורים נכנס רצון למזוודה, "מודה לאל על שברא אותי קטן מידות", לדבריו, "ועם תקווה גדולה שהפעם אצליח להימלט". לימים סיפר, כי מעולם לא שכח את הדקות הקשות שעברו עליו בתוך המזוודה, "מכוסה כולי בזיעה נוטפת, מטולטל על ידי הסבלים הערבים שהעמיסו את המזוודות, אך מעודד מעצם המחשבה המתוקה על החופש הצפוי לי".

הוא נולד ב–1922 לחנה ולסעדיה רצון בעיר הנמל עדן, שהיתה אז בשלטון בריטי. משפחתו מנתה 11 נפשות. כשהיה בן עשר עלו לארץ והשתקעו בשכונת מחנה יוסף שליד נווה צדק בתל אביב.

רצון במוזיאון אסירי המחתרות בעכו, שם היה כלוא
רצון במוזיאון אסירי המחתרות בעכו, שם היה כלואצילום: המשפחה

אחיו הגדול הקים את "ארגון עולי עדן", ושם נחשף רצון לפעילות המחתרות. ב–1943 גויס ללח"י וקיבל את הכינוי המחתרתי "ציון". "בביתי ידעו על פעילותי המסוכנת, אך לא אמרו דבר. אמא היתה נאנחת בינה לבין עצמה, בעודה ממשיכה לערבב את העמילן המתבשל בסיר, שבו השתמשתי כדי להדביק את הכרוזים האסורים נגד השלטון הבריטי על גבי קירות בתיה של תל אביב", סיפר.

בקיץ 1946 יצא לפעולה הגדולה. "אותו יום שיקרתי לאמי באומרי לה שאני נוסע למספר ימים לביקור אצל חבר בקיבוץ בצפון. אני בטוח שהיא לא האמינה לי, אבל לא אמרה דבר. גם ארוסתי רחל לא ידעה דבר. נשקתי לשתיהן מבלי לדעת אם אחזור ואראה אותן שוב", סיפר. אחרי בריחתו מהכלא הסתתר מהבריטים. ב–1948 התגייס לצה"ל ושירת ביחידה לאספקת דלק. לאחר המלחמה היה נהג מונית לפרנסתו. הוא היה נשוי לרחל (סלי) לבית ישראלי, אף היא ילידת עדן, והניח אחריו ילדים, נכדים ונינים.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק: נקמת הארכיון: חובבי ההיסטוריה של "הארץ"

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ