2020-1931

בין באר שבע לתל אביב: מחצית מאה של צדק חברתי

פרופ' רות בן ישראל התוודעה מקרוב לבעיות החברתיות כשהקימה מפעלי "המשקם" בהן הועסקו עולות חדשות. עם התובנות מהשטח יצאה ללמוד משפטים ולימים קיבלה פרס ישראל על רתימת המשפט לקידום החלשים והמקופחים

עופר אדרת
עופר אדרת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פרופ' בן ישראל
פרופ' בן ישראלצילום: Arielinson
עופר אדרת
עופר אדרת

מתעניינים בהיסטוריה? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו: נקמת הארכיון

כמחצית מאה הקדישה פרופ' רות בן ישראל למאבק למען צדק חברתי. היא לימדה את התחום בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בתקווה להנחיל לדור צעיר את הראייה של צדק חברתי כ"מטרה קדושה" שיש לפעול למימושה. היא שימשה יועצת משפטית בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ותרמה לחקיקה מתקדמת שגובשה שם, כולל חוק שכר מינימום וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. היא כיהנה כנציגת ציבור בבית הדין הארצי לעבודה, ועמדה בראש ועדות ציבוריות לחוקי עבודה, מעמד האשה בדיני העבודה וקידום נשים בשירות הציבורי.

את התובנות מניסיונה המעשי חלקה עם הציבור בספרים ומאמרים בתחומי הביטחון הסוציאלי, השוויון החברתי ומעמד האשה, בהם בלטו מחקרים על ההסכם הקיבוצי, זכות השביתה, שוויון הזדמנויות ואיסור הפליה בעבודה. "את כל מחקריה מאפיינת תפישה ערכית, הרואה במשפט מכשיר שנועד ויכול לקדם את האדם ואת החברה, ובמיוחד לסייע בידי קבוצות חלשות ומקופחות להגיע לחיים של רווחה וכבוד", כתבו שופטי פרס ישראל לחקר המשפט, שהוענק לה ב–2001.

"משנתי המדעית הושתתה על תפישת עולמי החברתית, על המודעות שפיתחתי לגבי הצורך בהבטחת כבודו החברתי של העובד כאדם ועל אמונתי העמוקה בצדקת דרכה של מדינת הרווחה", אמרה.

בן ישראל באה ממשפחה מיוחסת. היא נכדתם של אבא ושרה נאמן, ממייסדי תל אביב, נינה של זרח ויוכבד מושלי, ממייסדי נוה צדק, ודור שביעי לישראל בק, שהתיישב ברובע היהודי בירושלים ב–1837. אף שהיתה בת למשפחה שורשית, היא נולדה ב–1931 בפורט סעיד במצרים. אביה, גדליה, נשלח לשם בתום מלחמת העולם הראשונה כדי לעבוד בבית הכלבו "סימון ארצט", ש"פתח לתיירים האירופים את השער ללבנט והפגיש אותם לראשונה עם מרכולתו הקסומה של המזרח", סיפרה בן ישראל. אביה "פיתח את החנות והפך אותה לכלבו הגדול ביותר במזרח התיכון".

16 שנה חיו הוריה במצרים, שם גדלו שני ילדיהם, יובל הבכור ורות. ב–1935, כשהיתה בת ארבע, חזרה המשפחה לתל אביב. בזיכרונותיה כתבה על קנאתה באחיה, שר המדע לימים. "לעומת הישגיו המזהירים של יובל התגמדו הישגי שלי גם בעיני הורי וגם בעיני עצמי. אף שהורי טיפחו אותי... כשהעניקו לי את התואר דוקטור הם לא טרחו לבוא לטקס. תואר דוקטור היה בעיניהם עניין של מה בכך, משום שאחי כבר מזמן היה פרופסור. כשנעשיתי פרופסור, גם זה כבר היה עניין של מה בכך בעיניהם, כי אחי כבר הספיק לסיים את כהונתו כנשיא האוניברסיטה. וכשזכיתי בפרס ישראל, אחי כבר הספיק להחזיר את הפרס כאות מחאה על הענקתו למי שבעיניו לא היה ראוי". לבד מבן ישראל ואחיה יובל קיבל עוד נכד של אבא ושרה נאמן את פרס ישראל — הפיסיקאי חיים הררי.

עטיפת ספרה האוטוביוגרפי, "הגדת רות" (הוצאת עם עובד)
עטיפת ספרה האוטוביוגרפי, "הגדת רות" (הוצאת עם עובד)צילום: עם עובד

את קורותיה תיארה בן ישראל בספר "הגדת רות" (עם עובד). היא למדה בגימנסיה הרצליה. במלחמת העצמאות נשלחה לחפור שוחות ליד שדה התעופה "דב", וניצלה במזל מהפצצת המטוסים המצרים שחלפו מעל ראשה. אחרי שירות צבאי כקצינת ח"ן החלה את הקריירה המקצועית. תחילה בתחום האמנות. לאחר לימודים באקדמיה לאמנות שימושית בפאריס, הקימה וניהלה בבאר שבע, בסוף שנות ה–50, מפעל של החברה הממשלתית "המשקם" לרקמה תימנית ולשטיחים פרסיים. עשרות עולות חדשות התפרנסו בזכותה.

באותה תקופה פרצה מחאה נגד קיפוח בני עדות המזרח, שלוותה במהומות בשכונת ואדי סאליב בחיפה, והתפשטה גם לבאר שבע. בנה של אחת מעובדות המפעל הגיע למפעל עם חבריו, ואיים על בן ישראל. "מבחינתם אני ייצגתי את הישראלי האשכנזי השבֵע, המקור לכל תחלואיהם ואפלייתם. הם קראו לי 'אשכנזייה מלוכלכת' ונופפו במקלותיהם", נזכרה.

יובל נאמן. העריצה אותו, אהבה אותו וקנאה בו
יובל נאמן. העריצה אותו, אהבה אותו וקנאה בוצילום: פרס א.מ.ת

את ההסבה המקצועית לתחום המשפט החלה בשנות ה–60. ב–1975 קיבלה את הדוקטורט במשפטים מהאוניברסיטה העברית. שנתיים אחר כך החלה לעבוד בסגל האקדמי באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך היתה שם פרופסור ודיקנית הפקולטה למשפטים. בעלה, ח"כ גדעון בן ישראל, מת ב–2014. רות בן ישראל מתה החודש. היא הותירה אחריה שתי בנות ונכדים.

מתעניינים בהיסטוריה? הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו: נקמת הארכיון

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ