2020-1932 |

חיפשה את הגן היהודי, מצאה את הקשר הפלסטיני

פרופ' בת שבע בונה-תמיר, מחלוצות הגנטיקה בישראל, הקדישה חצי מאה לחקר מאפיינים גנטיים של עדות ישראל. ממצאיה עוררו דיון נוקב: הקהילות היהודיות ברוב העולם קרובות זו לזו, אבל ייתכן שגם ליהודים ופלסטינים יש אב קדמון משותף

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קירבה בין יהודים לערבים. בצילום, גיורא זייד מחבק ידיד ערבי מבקעה אל ג'רביה ב-1979
עופר אדרת
עופר אדרת

"אותי מעניין להסתכל על השונות הנפלאה שבינינו. השוני הוא שעושה אותנו למעניינים, לא הדמיון". כך אמרה פעם פרופ' בת שבע תמיר בונה, מחלוצות המחקר הגנטי בארץ. מדי כמה שנים, בעל כורחה, עלו מחקריה לדיון ציבורי גם מחוץ לחוגים המדעיים, וממצאיהם פורשו לעתים, בטעות, באופן גזעני או פוליטי. הסיבה היתה ברורה: היא חקרה דמיון ושוני גנטי בין קבוצות אוכלוסייה שונות, ובכלל זה יהודים ופלסטינים. למבקריה השיבה במשפט מוחץ: "חשוב שיהיה שוויון בין אנשים, גם אם הם אינם דומים".

היא נולדה בירושלים ב–1932 להורים שהיגרו מגרמניה. אביה, פרופ' אלפרד בונה, היה ראש החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית ודיקן הפקולטה למדעי החברה. בת שבע היתה הצעירה מבין שלושה אחים: אחותה חווה, ד"ר לפסיכולוגיה, ואחיה יוחנן - ד"ר להנדסת מים. בת שבע למדה בגימנסיה העברית "רחביה" בירושלים ובהמשך הצטרפה לגרעין נח"ל בקיבוץ צרעה. תחילה נקרעה בין הקיבוץ לאקדמיה, ולבסוף בחרה בלימודים גבוהים, ונרשמה למדעי החברה ב"עברית". בלימודיה שילבה קורסים מתחום הגנטיקה בהנחייתה של פרופ' אלישבע גולדשמידט.

את עבודת הגמר בתואר הראשון כתבה על דפוסי נישואים בין חברי קיבוץ. את התואר השני עשתה באנתרופולוגיה באוניברסיטת שיקגו. את התזה כתבה על השומרונים. בהמשך, ב–1961, אספה דגימות דם מבני העדה, ששימשו בסיס לדוקטורט שלה בגנטיקה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בוסטון.

ב-1965 הקימה באוניברסיטת תל אביב את המחלקה לגנטיקה בבית הספר לרפואה ועמדה בראשה. להקמת המחלקה היו שותפים חוקרים מהצוות המחקרי של פרופ' חיים שיבא מבית החולים תל השומר. בשנות ה-90 השתתפה בפרויקט הגנום האנושי, פרויקט מחקרי בינלאומי. ב-1994 היא הקימה את המעבדה הלאומית לגנטיקה של אוכלוסיות ישראל באוניברסיטת תל אביב, ועמדה בראשה. במעבדה הוקם בנק ד־נ־א שעומד לרשות חוקרים ואיפשר למדענים מכל העולם לזהות מוטציות הגורמות למחלות גנטיות.

במשך יובל שנים חקרה את הגנטיקה של עדות ישראל ובחנה אלו מאפיינים גנטיים מייחדים כל עדה, וכן את הדמיון והשוני הגנטי בין קבוצות שונות, יהודיות ולא יהודיות, ובכללן יוצאי לוב, תימן, עיראק, מרוקו, אתיופיה ואשכנז וכן שומרונים, בדואים וארמנים.

במחקר חלוצי שערכה ב-1979 ביקשה לברר האם יש קשר גנטי בין קהילות יהודיות המרוחקות זו מזו אלפי קילומטרים. במלים אחרות, האם הגנטיקה יכולה לתמוך באמונה לפיה יש מקור אחד לעם היהודי. מסקנתה היתה שרוב הקהילות היהודיות קרובות יותר מבחינה גנטית זו לזו מאשר לאוכלוסיות הלא־יהודיות השכנות. במאמר שפירסמה אז תחת הכותרת "מבט חדש על הגנטיקה של היהודים", כתבה כי יהודים יוצאי צפון אפריקה, עיראק ומרכז אירופה מהווים "מקשה אחת", בעוד שאוכלוסיות לא יהודיות שנבדקו באותן שיטות (ערבים, ארמנים, שומרונים ואירופים לא־יהודים) רחוקים מהם מרחק גנטי משמעותי. בקרב הציבור הרחב זכורה מסקנה אחת מהמחקר שלה: היהודים העיראקים נמצאו קרובים ליהודים פולנים יותר משניתן היה לחשוב.

במחקר אחר היא גילתה, כי מקורם של היהודים הוא באוכלוסייה ים־תיכונית שחיה לפני כמה אלפי שנים. המחקר מצא דמיון גנטי בין רוב העדות היהודיות והפלסטינים, והעלה אפשרות כי היו להם אבות קדמונים משותפים. במחקר אחר מצאה כי יהודי אתיופיה לא דומים מבחינה גנטית לשאר העדות היהודיות, והועלתה סברה כי מקורם בשבט שהתגייר.

בין מבקריה היו חוקרים מתחומים שונים כמו היסטוריה, ארכיאולוגיה ולשון, שהעלו ממצאים אחרים על מקורות היהודים. "הניסיון לייחס לי מניעים מעבר לתחומי העניין המדעיים שלי איננו רציני", היא התעקשה. "בגנטיקה הדברים משתנים מהר. כמות האפשרויות להשוואה התרחבו כל כך בשנים האחרונות, עד שאי אפשר לראות בזה סוף פסוק ולא אמת לאמיתה... צריך לקחת הכל בפרופורציה נכונה".

את בעלה, צבי תמיר, איש שירותי המודיעין, פגשה בעת מחקרה על האוכלוסייה הבדואית בסיני ב–1968. הוא נפטר ב–1996. פרופ' בונה־תמיר נפטרה בחודש אפריל והותירה את בנם, אלדד, ונכדים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ