2020-1925 |

היהודי שחב את חייו לנאצי

רומק מרבר, מעצב גרפי בעל שם בבריטניה, שאייר ועיצב שערים לעיתונים וכריכות לספרים, שרד את השואה בזכות חייל נאצי יוצא דופן, שנעל אותו במפעל בשעת האקציה

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מרבר, בביקור בתל אביב, ב-2012
עופר אדרת
עופר אדרת

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק "נקמת הארכיון - חובבי ההיסטוריה של הארץ"

לפני שמונה שנים קיבל רומק מרבר שיחת טלפון משגרירות ישראל בברלין. הדוברת מצדו השני של הקו בישרה לו כי האיש שהציל את חייו כמה עשרות שנים קודם לכן הוכר כחסיד אומות עולם. מרבר הוזמן לטקס, שנערך בברלין, שם פגש את משפחתו של מצילו, גרהרד קורצבך, חייל ורמכט.

ההחלטה להגיע לטקס בברלין לא היתה קלה. מאז השואה מרבר לא ביקר בפולין ובגרמניה. "אני עומד כאן מולכם היום בזכות האיש שבתמונה", הוא אמר בנאום שנשא בטקס. "קורצבך הצליח להציל אותי ועוד יהודים, אבל העובדה שהוא ניסה להציל חשובה אפילו יותר מכך שהצליח. הוא עשה זאת נגד הזרם ותוך אומץ אישי רב... אנחנו לומדים מכך שאלה ששונאים ומפיצים אידיאולוגיה של שנאה מפסידים בסוף. אין עתיד לשנאה".

רומק נולד ב–1925 בעיר טורק בפולין למשה וברונקה מרבר. היתה לו אחות תאומה, רומה, ואח — קובה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, ב–1 בספטמבר, הוא שמח משום שלא הספיק להכין את מטלות הקיץ לבית הספר. ואולם מהר מאוד החל מסע נדודים ארוך ומפרך, שטלטל את חייו. אביו ואחיו נמלטו למקום מבטחים. רומק, אחותו, אמו וסבו וסבתו גורשו לגטו בוכניה. היום הגורלי בחייו היה 23 באוגוסט 1942, כשנשלח לעבוד בסדנת כלי הרכב עליה פיקד קורצבך, מחוץ לגטו. "נאמר לנו שעלינו להישאר לעבוד שם בלילה ושער המפעל נסגר", סיפר בראיון ל"הארץ".

כששב לגטו הוא גילה כי בהיעדרו גורשה משפחתו למחנה ההשמדה בלז'ץ. בהמשך התברר כי קורצבך ידע מראש על חיסול הגטו, ו"כלא" את היהודים במפעל כדי להציל את חייהם. זו הסיבה שכעבור 70 שנה הוא זכה בתואה חסיד אומות עולם. קורצבך הועבר ליחידה אחרת ומת במחנה שבויים של הצבא האדום. רומק נמלט מהגטו מצויד בתיעוד מזויף, אך נעצר בידי הגסטפו וגורש למחנה פלאשוב, משם היטלטל למחנות נוספים עד שחרורו באפריל 1945.

בתום המלחמה שם פעמיו לאיטליה, שם נודע לו כי אביו ואחיו שרדו אף הם והיגרו לבריטניה. מרבר זנח את תוכניתו המקורית, לעלות לארץ, והתאחד עמם. למחייתו עבד במפעל בגדים, שם העמיס סחורה על משאיות וניקה את הרצפות. מעצבת שעבדה שם עודדה אותו לפתח את כישוריו בתחום הגרפי, אותם הפגין עוד בבית הספר בפולין, לפני המלחמה. תחילה השתתף בקורס ערב בבית ספר לאמנות ובהמשך קיבל מלגה כפליט פולני, וזכה ללמוד בקולג' המלכותי לאמנות.

לאחר שסיים לימודיו, ב–1956, דחה הצעה לעבוד במשרד פרסום, ופתח סטודיו משלו. הוא עיצב מדריכים עירוניים ללונדון ומוצרים שונים. ב–1960 הוא מונה למעצב במגזין "אקונומיסט". מדי שבוע התייצב במשרדי המגזין והמתין להחלטת העורכים על הסיפור המוביל שיופיע על השער אותו עליו לעצב. אחרי כמה שעות המתנה, אותן בילה בפאב בסוהו, התקבלה החלטה והוא עשה סקיצה מהירה של הצעתו לשער. לאחר שאושרה, הוא חזר לסטודיו שלו והמשיך לעבוד עליה עד לשליחתה למערכת בבוקר למחרת. "אהבתי את המהירות", הוא סיפר, "לא היה זמן להרהורים נוספים. אהבתי את האווירה החיה של האקונומיסט". בין היתר הוא עיצב שערים שתיארו אירועים דרמטיים כמו האפרטהייד בדרום אפריקה והעימותים בין קנדי לחרושצ'וב.

יום אחד התקבלה שיחת טלפון במערכת האקונומיסט. מעברו השני של הקו היה אדם בעל מבטא זר כבד "כמעט כמו של מרבר", כפי שהעידה המזכירה. ג'רמנו פצ'טי, המעצב הגרפי של הוצאת הספרים "פינגווין", ביקש לדעת מי המעצב הגרפי שאחראי לשערי המגזין. לרגל חגיגות היובל להוצאה, הוא הזמין את מרבר לעצב מחדש את סדרת ספרי הפשע של פינגווין. במהלך הקריירה שלו בעיצוב מרבר גם עיצב שערים ל"ניו סוסייטי" ול"אובזרבר", עבד עם הפקות טלוויזיה וקולנוע ועיצב מודעות. במקביל הוא עסק גם בהוראה, בין היתר כראש המחלקה לעיצוב גרפי במכללת הורנסי לאמנות בלונדון בין 1967 ל–1989.

אשתו, שיילה, מתה ב–1989. ב–15 השנים האחרונות חי בזוגיות עם אורנה, אף היא מעצבת גרפית שהתאלמנה מבעלה. הוא מת ב–30 במארס.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק "נקמת הארכיון - חובבי ההיסטוריה של הארץ"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ