2020-1945 |

קראה מחדש את הטקסט על הבתולה מלודמיר

פרופ' עדה רפפורט־אלברט, שנפטרה בחודש שעבר בטרם עת, שינתה כמה תפיסות בחקר המיסטיקה היהודית. באדמו"רית היהודיה היא סירבה לראות פורצת דרך פמיניסטית

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חסידי גור בירושלים, בספטמבר. למצולמים אין קשר לכתבה
עופר אדרת
עופר אדרת

פרופ' עדה רפפורט־אלברט, חוקרת פורצת דרך במדעי היהדות, הציעה קריאה מחודשת בסיפור של "הבתולה מלודמיר", יהודייה בת המאה ה–19 מאוקראינה, שהחלה לסגל לעצמה גינוני אדמו"רות. לפי המסופר היא זכתה למעמד של צדיק חסידי לכל דבר ואף ניהלה חצר משל עצמה. אך בהמשך, בעקבות התערבות ההנהגה הדתית, שלא ראתה זאת בעין יפה, היא נאלצה להינשא, ובכך בא הקץ לפעילותה.

היו חוקרים שראו בסיפור הבתולה מלודמיר עדות לכך שאשה הצליחה לטפס לצמרת ההנהגה הדתית וזכתה גם לשוויון מגדרי בחסידות. היום יש נשים שעולות לרגל לקברה בהר הזיתים בירושלים ביום השנה לפטירתה, המהווה מוקד משיכה פמיניסטי.

ואולם, רפפורט־אלברט גרסה כי אין לראות במקרה שלה חלק מתופעה. "היוצא מן הכלל המעיד יותר מכל על הכלל", כתבה ופירטה, כי תביעתה של אשה לכתר מנהיגות רוחנית לא הוכרה מעולם כלגיטימית במרבית האסכולות הידועות לנו בתולדות המיסטיקה היהודית. בבתולה מלודמיר ראתה רפפורט־אלברט את "סיפורה של סוטה חברתית, שכישלונה משרת היטב את האינטרס השמרני, מבצר את הגבולות שאותם רצתה לחצות, וודאי שאיננו ממוטט אותם".

רפפורט־אלברט נולדה ב–1945 בתל אביב. אמה, עלמה לבית תג'ר, עלתה לארץ מבולגריה והיתה פסנתרנית. אביה, זלמן רפפורט, עלה מרוסיה והיה אגרונום. היא שירתה בלהקת גייסות השריון, ומיד לאחר שירותה יצאה ללימודי תואר ראשון בהיסטוריה ביוניברסיטי קולג' בלונדון, אצל יוסף וייס תלמיד של גרשם שלום. מחקריה התמקדו בעיקר בחסידות, בעולמה הדתי של האשה היהודייה וביחס בין מיסטיקה למגדר. עד פרישתה לגמלאות היתה ראש המחלקה ליהדות ולעברית במוסד זה.

במחקרה על מקורות החסידות היא שינתה את התפישה המקובלת, לפיה הבעש"ט, מייסד החסידות, היה מנהיג יחיד. כשבחנה את עולמם של בני החוג שפעלו בסביבתו הקרובה, היא הסיקה שהיו בהם מנהיגים רוחניים ומיסטיים ברמתו, שלא ראו בו מנהיג יחיד אלא ראשון בין שווים. היא הסיקה שההנהגה של התנועה החסידית בתחילת הדרך היתה לא־ריכוזית ומפוצלת.

גם ביחס לנשים בחסידות היא חידשה במחקריה. בעוד שבנצרות ובאיסלאם נשים בעלות יכולות מיסטיות זכו להכרה, לא כך היה בחברה היהודית המסורתית. בשעה שמוסד הנזירות ונוהג הפרישות מחיי החומר בדתות אחרות, איפשרו לנשים להתמסר ללימוד, לתפילה ולעיון, ביהדות לא היתה להן אפשרות כזאת.

על רקע צמיחת תנועת החסידות, היו מי שראו בה מחוללת מהפכה פמיניסטית בתולדות ישראל, בין היתר, במתן רשות לאשה היהודייה לעלות גם למדרגת צדקת. רפפורט־אלברט דחתה את הקביעה הזו ושללה את ההנחה שהחסידות הכילה אפשרות למנהיגות נשית. היא אמנם הכירה את פועלן של נשים יוצאות דופן בתולדות החסידות — אמהות, נשים או בנות צדיקים — וכתבה בהקשר זה, כי "יש מקום לסברה שהתנועה החסידית העלתה מתוכה מדי פעם בפעם נשים שכוחותיהן הרוחניים זכו להכרה בציבור הרחב, ואף ייתכן שריכזו סביבן לתקופות מה עדוֹת חסידים".

ואולם, לדבריה, "התנועה לא ייחדה כל מסר משלה לנשים כציבור מוגדר, לא גיבשה כל מצע אידיאולוגי להשוואת מעמדן הדתי, החינוכי או החברתי לגברים, לא בחצר ולא מחוץ לה, ולא נתנה גיבוי או הכשר לתופעת הנשים הצדיקות". להיפך. בחוגי ההנהגה הרשמית נתפשה התופעה, "כסטייה מביכה" וכאיום על סדרי הטבע והמסורת.

ניצנים של אידיאולוגיה שוויונית בין גברים ונשים מצאה בתנועת השבתאות המשיחית־הקבלית, שקמה במאה ה–17 סביב שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח. החוקרת הדגישה, בהקשר זה, את השתתפותן רחבת ההיקף של נשים במעשי נבואה וכמנהיגות של התעוררות משיחית, וציינה כי העובדה שהוציאו מפיהן דברי קבלה בטרנס הנבואי שבו נתקפו, הרשימה את הצופים והעלתה את קרנן.

פרופ' דוד אסף כתב כי "מחקריה החשובים שינו באופן יסודי את ההיסטוריוגרפיה ומשמשים השראה לרבים", ותיאר את רפפורט־אלברט כ"למדנית ואינטלקטואלית יוצאת דופן". בשנים האחרונות היא סבלה מבריאות רופפת, ונפטרה בחודש שעבר בלונדון בגיל 74, מותירה אחריה בת, בן ונכד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ