2020-1929 |

"להיות שמאלני זה לא תענוג": עם מותו של ראובן קמינר

הוא היה מאנשי "השמאל הישן", שנאבקו באימפריאליזם האמריקאי עד יומם האחרון, וסירבו לגנות את סטאלין גם במאה ה-21. "בין ציונות לקומוניזם, בחרתי בקומוניזם"

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קמינר ואשתו דפנה. ממקימות "נשים בשחור"
עופר אדרת
עופר אדרת

מאז עלה לישראל, לפני כ–70 שנה, ועד יומו האחרון, נותר ראובן קמינר איש שמאל ישן. כזה שסירב להיכנע לרוח הזמן ולהתגמש נוכח פערי הדורות. "‎אלטע קאקער‎", כפי שכינה עצמו כבר לפני שלושה עשורים. סלידתו מהאימפריאליזם האמריקאי היתה כה עזה, עד כי גם בערוב ימיו טען כי "הסטליניזם היה סביר".

קמינר נולד ב–1929 בדטרויט במדינת מישיגן בארצות הברית למשפחה ממוצא מזרח אירופי. כתלמיד תיכון היה פעיל למען זכויות שחורים והעריץ את ברית המועצות על שהצילה את העולם מן הפשיזם במלחמת העולם השנייה. תחילה נטש את תרבות היידיש של הוריו, ואחר כך הפנה גבו גם לציונות ובחר בקומוניזם. בצעירותו היה פעיל בתנועת "הבונים" הציונית־חלוצית, אך כשהרגיש שהיא "ימנית" מדי עבורו עזב אותה לטובת "השומר הצעיר". ב–1951 הוא קיבל את דין התנועה ועלה לישראל, כדי שלא ייאלץ להתגייס ולשרת את "האימפריאליזם האמריקאי" במלחמת קוריאה.

הוא נקלט בקיבוץ מרחביה, ולאחר שחברתו דפנה עלתה אף היא לארץ, עברו יחד לקיבוץ סער, שם נישאו. לאחר זמן קצר הם סולקו מהקיבוץ בעקבות הפילוג במפ"ם (המפלגה שבה היו חברים גם אנשי השומר הצעיר) בשאלת היחס לברית המועצות. "כשהיה צורך לבחור בין הציונות לקומוניזם, בחרנו בקומוניזם", הוא אמר. כתוצאה מכך אף תמך במשפטי פראג — משפטי הראווה האנטי־ציוניים, שבעקבותיהם הוצאו להורג יהודים באשמת שווא של ריגול לטובת המערב.

התחנה הבאה שלהם, עם בנם התינוק נועם, היתה ירושלים. ליד דירתם בקרית יובל פעל מועדון המפלגה הקומוניסטית (מק"י). השניים הצטרפו לפעילות המפלגה, שם עבד ראובן כמזכיר הסניף. עם חבריו לדרך באותה תקופה נמנו דני פתר, יאיר צבן ושמואל אמיר. "סטלין היה מקובל כאוטוריטה מוסרית אוניברסלית", הוא אמר לימים. "התרומה של ברית המועצות למדינת ישראל היתה מוחשית". אבל, הוא הוסיף, "לא הייתי חסיד שוטה, מתחתי ביקורת". ובכל זאת הוא הדגיש כי היה קרוב יותר לצד הזה מאשר ל"צ'רצ'יל ולפצצה האטומית", כדבריו.

למרות התנגדותו למלחמת ששת הימים הוא השתתף בה, בירושלים ובבית לחם. "הייתי אחד מהכובשים של השטחים האלה", הוא אמר. גם במלחמת יום הכיפורים שירת במילואים. אחרי שעזב את מק"י, הוא היה ממקימי שי"ח (שמאל ישראלי חדש), "פרוטוטיפ של תנועת מחאה", כדבריו, ושל שס"י (שמאל סוציאליסטי ישראלי). ב–1986 עלה לכותרות כשהשתתף במפגש לא חוקי של אנשי שמאל ישראלים עם פעילי אש"ף ברומניה.

למחייתו עבד תחילה ככתב הראשון של סוכנות הידיעות הסינית הממלכתית בישראל. אבל הקריירה הזאת הסתיימה כשהוא העביר ידיעה לפיה המפלגה הקומוניסטית הישראלית סבורה שאחותה הסינית טועה. הוא למד משפטים וכתב עבודת גמר על "זכות הרשות לסרב לנמק החלטותיה מטעמי ביטחון". אבל במקום להפוך לעורך דין, הוא החל לעבוד בבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית.

בעשורים האחרונים ביטא את עמדותיו הרדיקליות בפייסבוק. בין היתר, כתב בגנות "מסע הצלב", כדבריו, שניהל המערב נגד סאדאם חוסיין, מועמר קדאפי ולאחרונה גם בשאר אסד, וכן גינה את "רצח השיח יאסין". הוא יצא גם נגד הגדרת חיזבאללה כארגון טרור וטען כי האייתוללות באיראן "פועלים ברציונליות מול הטירוף של מנהיגי המערב". הוא תמך בשותפות ערבית־יהודית, וראה בה את עתיד השמאל. "להיות שמאל זה לא תענוג", הוא אמר. "פירושו מחשבה עצמאית ומידה מסוימת של העזה אישית. השמאל שונה באופן איכותי מהמרכז ומהימין בכך שאינו מרוויח משפיכות הדמים".

הוא הותיר אחריו את אשתו דפנה, ממקימות "נשים בשחור", בן, בת (בן נוסף, איש השמאל הרדיקלי נועם קמינר, שסירב לשרת בלבנון, מת לפני שש שנים) ושמונה נכדים (בהם סרבני הגיוס ד"ר מתן קמינר ותאיר קמינר). "אני חושב על שתי השנים שממסגרות את חייו של ראובן, 1929 ו–2020. שתי שנים שחורות מאוד, שנים של ייאוש, שבינן גם שנים של מאבק איתנים, גם שנים של תקווה גדולה וגם כמה עשורים של שקיעה אטית שבסופן חורבן ופיצוץ", ספד לו נכדו מתן.

***
מאמריו של קמינר ב"הגדה השמאלית"

הצטרפו ל"נקמת הארכיון": קבוצת חובבי ההיסטוריה של "הארץ"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ