"הלב פועם בעוז. הרי זו מלחמה ואפשר לא לשוב ממנה"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
יומנו של בר-דיין
יומנו של בר-דייןצילום: תומר אפלבאום
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת

חובבי היסטוריה? מוזמנים להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק

ב–18 במאי 1967, בשעת לילה מאוחרת, העיר צלצול הטלפון את יהושע (שוקה) בר דיין. בעיצומה של "תקופת ההמתנה" המתוחה שקדמה למלחמת ששת הימים, הוא נקרא לעלות על מדים. אחרי שנפרד מאשתו ומבנם הפעוט, יצא מהבית וראה "נשים מבוהלות, בפניהן חרדה" לצד גברים ש"נושקים לילד ולאשה". ערב פרוץ מלחמת ששת הימים הוא הוצב כנהג בחטיבת השיריון 7, בפיקודו של שמואל גונן "גורודיש". בטנדר שהקצה לו הצבא מצא פנקס. "ידעתי שממבצעים לא חוזרים, התחלתי לכתוב, כדי להשאיר משהו לבן שלי", סיפר לימים ל"הארץ". כך, בלי תכנון, החל לכתוב את יומן המלחמה, שעתיד היה להכניסו לספרי ההיסטוריה.

בר דיין, לפני שלוש שניםצילום: תומר אפלבאום

למחרת כתב ביומנו על "חרדה, דאגה ואי ודאות שאופפים את כולם", בעת הנסיעה דרומה בשיירה גדולה. שלושה ימים לאחר מכן, בפגישה עם מפקד החטיבה, שמע כי "כדי להגן על חיינו וחיי ילדינו, נצטרך, כנראה, לצאת להלום ולהשמיד את הצבא המצרי". גורודיש הזהיר את בר דיין וחבריו לנשק: "אם לא ננצח במלחמה, לא יהיה לנו לאן לחזור". על רקע הדברים האלה כתב בר דיין מכתב נרגש לאשתו גילה: "מה לעשות? זה גורלנו בארץ זו. מלחמה זו שאנו עומדים בפתחה תהיה חשובה יותר ממלחמת השחרור. אעשה כל המוטל עלי. אני אלחם באויב למענך ולמען בננו יריב. למען נוסיף ונהיה בני חורין בארצנו שלנו". וביומנו כתב: "הלב פועם בעוז. החרדה מובנת. הרי זו מלחמה ואפשר לא לשוב ממנה".

בר דיין, אז בן 34, היה "הקשיש ביותר", כדבריו, מבין ה"נערים" שעמם שירת. הוא נולד ב–1933 בעפולה לזוג רופאים יוצאי קייב ואודסה. סבו מצד אמו, אברהם זוסמן, היה אחד הביל"ויים. משה שרת, לימים שר החוץ, אליהו גולומב, מפקד "ההגנה" ושאול אביגור, מראשיה, היו קרובי משפחתו. בר דיין נדד עם הוריו בין צפת, דגניה, פתח תקוה וכפר סבא. הוא למד במקווה ישראל והתגייס לנח"ל ב–1951. בהמשך גר כמה שנים בקיבוץ ארז, עד שעבר לראשון לציון. למחייתו עסק בגידול דבורים, בפרדסנות ובשיווק פרי הדר.

בר-דיין (במרכז התמונה, עם חולצה לבנה ושפם), במלחמת ששת הימיםצילום: צילום רפרודוקציה

לאחר פרוץ המלחמה, ב–5 ביוני, התפלל לראשונה לאלוהים. "מימי לא התפללתי, אך את תפילתי הראשונה - כשאני בחגור מלא, חבוש כובע פלדה ומכל עבר נעים כלים משוריינים, בעוד השדה בוער ופגזים נוחתים מכל עבר - אמרתי בדבקות ובכוונה שלמה", הוא סיפר. לצד התפילה, הוא גם יצר לעצמו קמע "להיתלות בו בעת מצוקת נפש לפני הקרב ובקרב עצמו", כפי שכתב. הקמע שנבחר היה טבעת הנישואים שענד על אצבעו.

"ראינו דברים איומים", נזכר ממרחק של 50 שנה, בעודו מעלעל ביומנו. "הם עשו את אשר הוטל עליהם ולא שאלו למה ומדוע. לחמו ונפלו. ראינום שרופים למרגלות הזחל"מים שלהם... ראינום מוטלים בערימות, פצועים והרוגים. ראינו שרועים על סיפון הטנק, בגדם קרוע ומומר באדום מדמם שלהם, והם נטולי רוח חיים", כתב ביומן.

יומנו של בר-דיין, בחודש שעברצילום: תומר אפלבאום

מצב הרוח השתפר ב–7 ביוני, עם הבשורה על כיבוש הכותל. "המורל מרקיע לשחקים", תיאר ביומן. בערב התקבצו בר דיין וחבריו ליחידה סביב טרנזיסטור, כדי להאזין לחדשות. "שידור המספר על כיבוש העיר העתיקה", תיאר ביומן. "אוזנינו כרויות. הרמטכ"ל מדבר וגם הרב גורן. והנה מתאר הקריין את ירידתו בעקבות הלוחמים לכותל המערבי. קולו נרגש, חנוק מבכי. אנו, מאות קילומטרים מהכותל, נרגשים לא פחות. נשמעת ברדיו תקיעת השופר".

בסוף יוני, בתום שירות מילואים של יותר מחודש, חזר טוראי בר דיין לביתו, כשהוא נושא בכיס חולצתו את השלל היחיד שהביא משדה הקרב: היומן שכתב. בהמשך הוא פורסם במוסף "הארץ", ראה אור כספר ואף צוטט בהרחבה בספר "1967" של תום שגב.

לימים החליפה את החוויות המרגשות של החייל ששב הביתה כמנצח, דאגה עמוקה לעתיד המדינה. "אחרי שהתחילו לבנות את ההתנחלויות, הבנתי שאנחנו הולכים בכיוון הלא נכון", אמר ל"הארץ". "לא השכלנו לתרגם את הניצחון האדיר הזה להישג מדיני משמעותי, שיאפשר לנו להיות באמת עם חופשי, יהודי ודמוקרטי, בארצנו". בר דיין נפטר השבוע בגיל 87, והותיר אחריו את אשתו גילה, ילדים ונכדים.

יומנו של חייל בשער מוסף "הארץ"

חובבי היסטוריה? מוזמנים להצטרף לקבוצה שלנו בפייסבוק

חלק מיומנו של בר-דיין שפורסם ב"הארץ"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ