1923-2020: גם ברוע הטהור ביותר ציפורה סינגר מצאה בני אדם

סיפורה המטלטל של ציפורה סינגר, שאיבדה את משפחתה בשואה, ושרדה בזכות יחידים שסירבו להיכנע לרוע, לימד אותה על החובה לא לעמוד מנגד מול סבלם של אחרים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סינגר עם תמונה משפחתית מ-1936, בנתניה
ציפורה סינגר עם הציור ששלחה לה אשתו של החייל הגרמני קלאוס הימלשטוס
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת

פעמיים בהפרש של 80 שנה ישבה משפחתה של ציפורה סינגר שבעה עליה. בפעם הראשונה, כשהיתה בת 18, סברו הוריה כי בתם הצעירה נהרגה בהפצצות, וביכו את מר גורלה על החיים שנגדעו באבם. ואולם ציפורה סינגר, שנקראה אז פייגלה ז'ורבסקי, חזרה לביתה בחיים. החודש, בגיל 97, שוב ישבה משפחתה שבעה. הפעם, לצד העצב, הם התמלאו גאווה על החיים שבנתה לאחר ששרדה את השואה.

"בשנים שאמורות להיות הכי טובות בחיים, סבתא איבדה את כל משפחתה, חייתה ברעב ובייסורים וניצלה פעם אחר פעם מהמוות בעור שיניה, בזכות תושיה ואינטואיציה יוצאות דופן, אך בעיקר בגלל דבקותה בחיים", ספד לה נכדה, אסף. פעם סיפרה לו על החייל הגרמני מברגן בלזן, שקרב אליה עם מגפו, ואיים: "זה הסוף שלך". ציפורה אמרה לעצמה "אתה טועה, אני אחיה".

ציפורה סינגר, שנות ה-50 בסקוטלנדצילום: המשפחה

היא נולדה ב-1923 באיוויֶה במחוז נובוגרודק בפולין (היום בלארוס). להוריה, יעקב ורבקה ז'ורבסקי, היתה חנות כלבו. היא למדה בגימנסיה העברית בווילנה והיתה חברה בשומר הצעיר תחת המדריך אבא קובנר. 

ציפורה סינגר ב-2019, עם תמונת בני משפחתה שנרצחו בשואהצילום: אמיר לוי

ב-1941, כשמלאו לה 18, הגרמנים כבשו את עיירת הולדתה. לאחר מכן החל המסע הנועז, המפותל ורב התהפוכות שלה. אביה נרצח ביער עם כמה עשרות מנכבדי העיירה. ציפורה הצליחה להימלט מגורל דומה בזכות ידידות שרקמה עם חייל גרמני, שדאג שיחוסו על חייה.

יחד עם אמה, אחותה חיה-רחל, ואחיה אלימלך וחיים-לייב, היא נשלחה לגטו. בהמשך גורשה לעיר לידא, שם הועסקה בבניית תחנת רכבת. גם כאן שיחק לה המזל, כשהתברר שהמטפלת שלה מילדותה היתה חברה של אשת המהנדס הראשי באתר.

סינגר בשנות ה-50צילום: המשפחה

בספטמבר 1942 גורשה לסוביבור. אמה ואחותה נרצחו במקום. שני אחיה נרצחו מאוחר יותר. על הרציף פגשה ציפורה את המהנדס מתחנת הרכבת, אשר ליווה את היהודים אל מותם. האיש, שהיה שיכור, שמח לראותה, ואמר לה: "הרגו את כל היהודים שלי, חנקו אותם בגז". כדי להינצל מגורל דומה, שיכנעה אותו ציפורה להסתיר אותה בשירותי הקרון שלו, תוך הבטחה שיקבל כסף בהמשך. הרכבת יצאה לדרכה. בקרונות הדחוסים ישבו היהודים שהובלו למחנות אחרים. ציפורה ישבה בקרון עם המהנדס, בתקווה לגורל טוב יותר. אלא שבאמצע הדרך, כשאנשי ס"ס גילו אותה, היא נזרקה מהרכבת.

ציפורה סינגר, חודשים אחרי שחרורה מברגן בלזן

בהמשך, בגטו צ'נסטוחובה, סיפרה לראש היודנראט על השמדת היהודים בגז, עליה שמעה מהמהנדס. לימים גילתה שבזכות המידע הזה ניצלו חייו של אדם אחד לפחות. סבו של החתן של נכדתה ברח מהגטו לאחר שהגיע לאוזניו הדיווח שלה.

"כשאמרו לנו באנגלית 'אתם חופשיים', כולנו התחלנו לבכות. אני הייתי כל כך שבורה, ידעתי שאין לי לאן לחזור, שאין לי מה לחפש"

בהמשך התגלגלה בין כמה מחנות עבודה שם ייצרה נשק לצבא הגרמני וחיבלה בו ככל שיכלה. התחנה האחרונה שלה היתה ברגן בלזן. באפריל 1945, בשארית כוחותיה, זחלה לגדר וראתה את הטנקים הבריטים והדגל הלבן שהניפו הגרמנים. "כשאמרו לנו באנגלית 'אתם חופשיים', כולנו התחלנו לבכות. אני הייתי כל כך שבורה, ידעתי שאין לי לאן לחזור, שאין לי מה לחפש", סיפרה כעבור שנים. היא נותרה במחנה עוד כמה חודשים עד שהתאוששה.

בשהותה שם הכירה את חיים שיינזינגר, חייל יהודי־פולני, אותו פגשה אחרי השחרור. ב-1946, ביום הולדתה ה-23, הם נישאו - חסרי כל, נצר יחיד למשפחותיהם. עד 1961 גרו בסקוטלנד ואז עלו לישראל עם בתם היחידה, ליאורה. בארץ לימדה עברית באולפן והתנדבה ביד ושם בתרגום מסמכים משפות שונות.

חיים וציפורה סינגר. נפגשו בברגן בלזן והתחתנו במחנה צבאי סמוך ביום הולדתה ה-23צילום: המשפחה

בביתה בנתניה היה תלוי ציור שהעניק לה  קלאוס הימלשטוס, החייל הגרמני שעזר להציל את חייה. אחרי המלחמה היא מילאה את בקשתו, ושלחה לאשתו מכתב כדי לבשר ששרדה. את בקשתו לשמור על קשר לא מילאה, אך את הציור שמרה כל חייה. רואים בו את רחובות עיירת הולדתה. "גם בתוך הרוע הטהור ביותר אפשר למצוא בני אדם, וחובתנו כיהודים לזכור זאת מול סבלם של עמים אחרים ואנשים בצרה", אמרה לימים. היא נפטרה החודש, זמן רב אחרי בעלה, והותירה את בתה, שלושה נכדים וחמישה נינים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ