יום הבחירות כפגישת מחזור שנכפית עלינו, כל פעם מחדש

כמו לידה בשנה מעוברת, השיטה הדמוקרטית בישראל שומרת על נעוריה של נועה מנהיים

נועה מנהיים
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
נועה מנהיים

השתתפתי לראשונה בתהליך הדמוקרטי בשנת המהפך השני. ערב קודם לכן חזרתי לבית הורי וישנתי על הספה בסלון. רק חודש לפני כן עזבתי את הבית וכבר החדר שהיה שלי המשיך הלאה. בבוקר עשיתי את דרכי יחד איתם, נרגשת כמו ילדה ביום הראשון שלה בכיתה א', אל בית הספר שבו עשיתי את היום הראשון שלי בכיתה א'.

נכנסתי אל הצל הקריר של המסדרונות המהדהדים, הצצתי אל הכיתות הריקות, העברתי את ידי על קירות חלקלקים, קמורים מעט משכבות של צבע השמן שבהן נמשחו וקודשו עם כל שנה חולפת. התקנתי את עצמי להיכנס אל מאחורי הפרגוד, בתחושה הרת גורל של מי שצועד אל תוך תא וידוי ביום הכיפורים. עמדתי אל מול מגש האותיות באותה כיתה שבה למדתי לזהות אותן לראשונה, ובחרתי. זהו, חשבתי לעצמי. זהו? חשבתי לעצמי. בסקרנות ובתקווה של עירונית ששותלת לראשונה בחייה זרעים באדנית, ניסיתי לעקוב אחרי נביטתם של זרעי שלום מהוססים, עד שאלה נרמסו כעבור שלוש שנים בלבד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ