הבת רוצה דגל על האוטו, הבן מנגן "התקווה" במנדולינה

ימים מבלבלים עם ילדה ערביה-ציונית, בן ששואל על השואה, "חמש מצלמות שבורות" והתוכנית לחלוקת האייפד. אז מה בכלל שעיר לעזאזל?

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סייד קשוע
סייד קשוע

“היא שכחה את הכרטיסייה”, אמרה אשתי בטלפון כשביקשה ממני להחזיר את הילדה מבית הספר שלה, “ואין לה כסף לאוטובוס”.

“מה איתך?” שאלתי, “אולי תיקחי אותה את, אני בדיוק בחדר עריכה ו...”

“אני לא יכולה”, היא ענתה, “אני תכף נכנסת לישיבה”.

ישיבה מנצחת חדר עריכה, כולם יודעים. אני מוכרח להתחיל להשתמש בטרמינולוגיה של עובדים סוציאליים, חשבתי לעצמי. אם אני מרכל עם הבמאי הג’ינג’י בחדר על כוס קפה אני אקרא לזה ישיבת תוכן עם אנשי ההפקה, ובמקום להצהיר שאני יוצא לשתות, אני אתחיל לקרוא לזה ערב חברתי. אולי זה ייתן לעבודה שלי קצת משמעות, אולי הגדרות מהסוג הזה יגרמו למישהו סוף סוף להתחיל לחשוב שאני איש עסוק עם עבודה רצינית.
“זו פעם אחרונה”, ניסיתי לנזוף בילדה כשעלתה לאוטו, “פעם אחרונה שאני אוסף אותך בגלל ששכחת כרטיסייה, את מבינה?”

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ