סייד קשוע
סייד קשוע

האמת שאני לא יודע כל כך מאיפה להתחיל, מהחיילים בג'ילזון, מהדוח הישראלי שמצדיק את מסע ההרג בעזה, משרי הממשלה או ממצב התרבות. מכאן לפחות זה נראה כמו שדים־טאנץ (מחול שדים). לפעמים אני תוהה כיצד הייתי מרגיש לו הייתי בארץ, בלב ההתרחשויות, האם גם אז הייתי מבחין במה שנראה מכאן כפרפורים אחרונים של מדינה שנופחת את נשמתה, או שמא לא הייתי רואה את היער? האם המצב היה תמיד סופני, גם כשגרתי בירושלים, או שמא מוכרחים לצאת מהבניין כדי לראות שהיסודות קורסים וקירותיו מטים לנפול? לא, אין הדבר מסב לי שמחה כלל, אלא כאב גדול, ואני נאחז בשאריות התקווה שיש עדיין מקום לפעולת החייאה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ