הילדים שכחו את העברית, וגם הערבית בסכנה

אחרי שנתיים בנכר ילדי הפסיקו להבין עברית. אני מקווה שהשפה בכל זאת מאוחסנת אי שם 
בראשם, אבל בינתיים אני שמח שהם עוד מבינים ערבית. או כך לפחות חשבתי עד השבוע האחרון

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
סייד קשוע
סייד קשוע

אני היחיד בבית, ואולי גם היחיד בכל העיר, שעוסק בשפה העברית. הכוונה שלי ב"עוסק" היא קריאה וכתיבה במשך שעות ארוכות — או לפחות זאת התחושה שהן מייצרות — כחלק משגרת היומיום. למעיישה, כמו שאומרים אצלנו בעדה, העברית הפכה לשפת קריאה וכתיבה ופחות שפת דיבור. אמנם יש לי כמה חברים ישראלים בעיירה, שאיתם אני משוחח בעברית כשאנחנו נפגשים, ומדי פעם אני מדבר בטלפון עם חברים מישראל, אבל אין מקרים אלה הופכים את העברית לשפת דיבור כפי שהיתה פעם. ואולי עדיף כך, ראשית כי כל מי שמכיר אותי מעדיף שאדבר פחות, לא חשוב באיזו שפה, ושנית, משום שבקריאה ובכתיבה איני צריך להתמודד עם המבטא שלי, אף על פי שלעתים אני מוסיף או מחסיר יוד או וו גם כשאני מקליד, ומודה לאל על מתקן המבטא האוטומטי של תוכנת המחשב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ