להיות אמריקאי, לפחד להיות חסר בית

אתמול בחצות חזרנו הביתה. בשעת ערב מאוחרת נחתנו בשיקגו, שם נפרדנו מאמא שלי, אחי, אשתו ושני ילדיו שימשיכו בלעדינו לעוד כמה ימים בניו יורק ומשם חזרה ארצה. אמא שלי בכתה בין מבוכי הפונדק בטרמינל של יונייטד, כשהמתינו לטיסת ההמשך, ואני לא אוהב את זה שהיא בוכה. אני בכלל לא אוהב פרידות, אני בעד להסתלק בלי להגיד שלום או להתראות או להתאמץ למצוא מילים ורגשות שלעולם לא יקלעו לתחושה הנכונה. "מה את בוכה כאילו מישהו מת?" מצאתי את עצמי נוזף בה בחיוך, ומיהרתי לסלק את ילדַי, שהתקשו להיפרד מבני הדודים שלהם ליד שער B12.