בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיות אמריקאי, לפחד להיות חסר בית

אמא שלי בכתה כשנפרדתי ממנה כאילו לעולם לא תראה אותי שוב. 
אם רק הייתי יודע להיפרד, הייתי עושה כמוה

50תגובות

אתמול בחצות חזרנו הביתה. בשעת ערב מאוחרת נחתנו בשיקגו, שם נפרדנו מאמא שלי, אחי, אשתו ושני ילדיו שימשיכו בלעדינו לעוד כמה ימים בניו יורק ומשם חזרה ארצה. אמא שלי בכתה בין מבוכי הפונדק בטרמינל של יונייטד, כשהמתינו לטיסת ההמשך, ואני לא אוהב את זה שהיא בוכה. אני בכלל לא אוהב פרידות, אני בעד להסתלק בלי להגיד שלום או להתראות או להתאמץ למצוא מילים ורגשות שלעולם לא יקלעו לתחושה הנכונה. "מה את בוכה כאילו מישהו מת?" מצאתי את עצמי נוזף בה בחיוך, ומיהרתי לסלק את ילדַי, שהתקשו להיפרד מבני הדודים שלהם ליד שער...



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו