בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיחה לא מזוהה

זה מה שקורה כאשר שר האוצר רוצה לדבר עם האזרח ק'

53תגובות

אני לא יכול יותר, הידהד בראשי המשפט כשהורדתי את הילדים בבית הספר ועשיתי את דרכי למשרדי חברת ההפקה. אני פשוט לא יכול יותר, אני לא יכול יותר עם התינוק שבוכה כל הלילה בגלל הגזים המחורבנים שלו, לא יכול בגלל הבן שלי שעלה לכיתה א' ומסתבך קשות בלכתוב את הספרה 8, ולא יכול עם הבת שלי שחיכיתי לה אתמול שעה וחצי על ספת המספרה עם מגזין "לאשה". "אמא אמרה שמותר פן", היא טענה. בימים כתיקונם הייתי מצלצל לאשתי לבדוק אם זה אמיתי אבל לא עכשיו, לא כשבליל אמש היא לא ישנה דקה וישבה עם התינוק בסלון. ובכלל, אבא שלי בטח רותח מזעם על שלא ביקרתי אצלו בבית החולים אחרי הניתוח בגב, והמפיק שלי משתולל כי הוא מחכה לעוד ועוד תסריטים.

אני לא יכול יותר, חי אלוהים שאני לא יכול יותר וזה בכלל בלי לדבר על המצב הפוליטי, שמדי פעם מצליח לחלחל ולהביא את החרדות לדרגת אימה של ממש. רק אתמול שרפו מסגד וברדיו מדווחים עכשיו על השתוללות של התושבים ואיזה רב מבטא היטב תחושת בטן של רבים בציבור הישראלי שלפיה הערבים שרפו את המסגד בעצמם. האמת, שעכשיו, כשברדיו מדווחים על צעירים ששרפו את המועצה, המתנ"ס והמרפאה בכפרם, דברי הרב אודות עלילת דם נשמעים משכנעים. מה גם שדי מפתיע לשמוע שבטובה-זנגרייה יש בכלל מתנ"ס. הסיבה היחידה שבגללה אני משוכנע מעבר לכל ספק סביר שיהודים עמדו מאחורי הצתת המסגד היא דווקא הכתובות על הקיר. אני לא מכיר הרבה ערבים שהיו כותבים "תג מחיר, פלמר" בלי שגיאות כתיב.

בזמן האחרון המרדף האינסופי אחר החיים נהיה בלתי אפשרי. אני חייב להוריד משהו מהעבודות שלקחתי על עצמי, אלוהים - ועוד התחייבתי להעביר שני שיעורים בשנה הקרובה. מה אעשה שם בכלל? אני, שמעולם לא לימדתי, שלא לדבר על העובדה שכמעט לא למדתי. אבל אני זקוק לכסף, אני כל כך זקוק לכסף הזה ואני לא מסוגל נפשית לדחות הצעות עבודה. אני אתאמץ עוד שנה אחת, ואחר כך אהיה מוכרח לנוח, אחרת אקרוס תחת הנטל. השנה אני אתן גז, אמרתי לעצמי ולחצתי על דוושת הבלמים ביציאה מירושלים, השנה אתן גז ובשנה הבאה אאט, אתמקד יותר בספרים, מי יודע, אולי אפילו אתחיל לכתוב משהו חדש, משהו גדול, משהו אמיתי, משהו שתמיד רציתי לכתוב ולא היה לי זמן כי הייתי עסוק יותר מדי בכתיבה בעשר השנים האחרונות.

הטלפון מצלצל, שיחה מטלפון חסוי. זה לא סוד שאני שונא שיחות מטלפון בלתי מזוהה - אני לא יכול להימנע מלענות לשיחות כאלו. פעם, כשעוד הייתי כתב רציני שהסתובב בשטחים, אחד המרואיינים סיפר שהשב"כ תמיד מתקשר מטלפונים לא מזוהים, אז אני נזהר, ואם זה טלפון בלתי מזוהה אני עונה מיד, שלא יגידו שאני מתחמק מהחוקרים. "הלו", עניתי ומהצד השני בירך אותי קול נשי, "מדברת אורלי מלשכת שר האוצר. השר מבקש לדבר איתך".

"זו טעות", עניתי לאורלי מלשכת השר, והיא התנצלה וניתקה.

"מי זה שר האוצר בכלל?" חשבתי לעצמי כשהמשכתי בדרכי למשרדי ההפקה בנוה אילן. שטייניץ? לא הייתי בטוח, וקצת התביישתי על שאני לא מכיר שלושה-רבעים מחברי הממשלה, שלא לדבר על חברי הכנסת. ברדיו סיפרו על הלוויה של חנן פורת ואני קיוויתי שלא תבוא בעקבות מותו פעולת "תג מחיר" באיזה כפר ערבי. לך תדע, אם אתם מעצבנים אותנו, אנחנו עוד יכולים בתור נקמה להתחיל לשרוף את בתי הספר שלנו ומי יודע, ייתכן שאם תגזימו נתחיל להרביץ גם לילדים הקטנים.

"הלו", אמר הקול של אורלי שנית בטלפון ששב והראה מספר לא מזוהה.

"כן", עניתי.

"הגעתי לסופר סייד קשוע?"

"כן".

"שלום, זאת שוב אורלי מלשכת שר האוצר, אני יכולה להעביר לך את השר?"

"את בטוחה?" שאלתי והתחלתי כבר להזיע, "אני לא באמת-באמת סופר, את יודעת".

"כן", היא אמרה, "אני בטוחה. אני יכולה להעביר?"

"אני נוהג", עניתי לה וחיפשתי משהו לנגב בו את הזיעה, "עוד חמש דקות אהיה כבר במשרד ויהיה לי יותר נוח".

"אין בעיה", אמרה אורלי, "אני אנסה שוב בעוד חמש דקות".

מה שר האוצר? מה לי ולשר האוצר? מה כבר עשיתי שהשר רוצה לדבר איתי? אה, זה היכה בי כברק. זה החשבונית-מס מתחילת שנת הלימודים מאופיס דיפו, ידעתי שאסור לי לדחוף את זה לחשבון ההוצאות, אבל אשתי, הכל בגלל אשתי - "אין לך הוצאות בכלל, מי יידע שזה בשביל הלימודים של הילדים". הנה, בבקשה, לא רק שבסוף הקטן לא יודע לכתוב את הספרה 8 בחוברת כמו בן אדם, עכשיו גם שר האוצר מתקשר בגלל החשבונית.

"הלו", עניתי מבוהל בחניה של משרדי ההפקה. לא עליתי למשרד. אם הם שולחים ניידת, אני לא רוצה שעמיתי לעבודה יראו שלוקחים אותי, שייקחו אותי ישר מהחניה. "אורלי", ניסיתי לפני שהיא העבירה את השיחה לשר, "תדעי לך שזאת פעם ראשונה, פעם ראשונה בחיים שאני מכניס חשבונית על מכשירי כתיבה לילדים, ואם את רוצה את האמת, זאת בכלל היתה אשתי. אני יכול לתת לך את הכתובת שלה, תעבירי לשר, עדיף שידבר איתה ישירות".

"אני מעבירה", קבעה אורלי והוסיפה, "כבוד השר, הסופר סייד קשוע, אתם מחוברים".

"בוקר טוב", אמר כבוד השר.

"בוקר טוב", עניתי.

"סיימתי אתמול לקרוא את ספרך שהשאיר עלי רושם עז ואמרתי שאני אציין זאת בפניך".

"אתה רציני?" חשבתי לעצמי, "הספר שלי? כבוד שר האוצר מתקשר אלי מוקדם בבוקר לדבר על הספר שלי? אין איזה תקציב לקצץ או משהו כזה?" לקח לי זמן להירגע, לקחתי אוויר, השר באמת רצה רק לדבר על הכתיבה שלי ועוד בצורה ידידותית מאוד. "זה ליכוד זה?" חשבתי לעצמי, "מה קורה פה לממשלה?"

איזה שבחים שמעתי מהשר, אתם לא מאמינים. הוא דיבר גם על הקושי בלהיות אזרח ערבי במדינת ישראל, על שהוא מבין את המצב הקשה של היישובים הערביים. דיבר בנועם, בהתחשבות, לרגע חשבתי שאולי אני טועה, שאולי אני שיפוטי מדי, אולי בכל זאת הממשלה רואה בנו אזרחים שווים. חי אלוהים, לולא ברכת הסיום שלו, "גמר חתימה טובה", הייתי חושב שיש פה סיכוי אמיתי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו