בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שוב מיינו אותי

עשיתי את הדרך ההפוכה: קודם בן גוריון ואחר כך הרצל. זה לא היה קל יותר

324תגובות

"יש לך גם תעודת זהות?" שאלה המאבטחת בבן גוריון כשעיינה בדרכון.

"כן", עניתי ומסרתי לה את תעודת הזהות.

אני יודע שכתבתי על זה מיליון פעם וכנראה אכתוב על זה עוד מיליון פעם, אולי מישהו שם יקרא. ידעתי שאני הולך לעבור נוהל חשוד מיד כשראיתי את הספרות שעל המדבקה שהממיינת הראשונה הצמידה למזוודה ולדרכון. "אתה יכול להמשיך לשם", אמרה הממיינת הראשונה, והחוותה בידה לעבר מכונת השיקוף. אני יודע שאני עומד בתור למכונת השיקוף סתם. יש לי כבר מספיק שעות טיסה בשביל לדעת שעם מדבקה כזו הם לא באמת יסתכלו על המזוודה במכונה. והנה, אני מבקש מראש מרשות שדות התעופה שלא לשלוח תגובה בעניין. תאמינו לי, אני שומע את המאבטחים מדברים ביניהם, ולעתים, בשל הספרה ומראי החיצוני המבלבל, הם כנראה חושבים שאיני אזרח ישראלי שעלול להבין את שפתם, ואני יודע שתיקים נושאי ספרות מסוימות עוברים דרך מכונת השיקוף סתם, פשוט סתם. מיד כשהמזוודה מגיחה מהצד השני, מבקשת ממני המאבטחת שבוחנת את תכולת המזוודה באנגלית לגשת לדלפק הבידוק הידני.

אני מתבקש לפתוח את המזוודה, ובזמן שמאבטחת עטוית כפפות פורקת את תכולתה לארגז פלסטיק, אני נדרש לענות על שאלות מאבטח נוסף, שמעיין בדרכון ובכרטיסי הטיסה.

"אתה טס לציריך וחוזר מברלין?" הוא שאל.

"כן".

"ואתה תהיה גם בהמבורג?"

"נכון".

"מה מטרת הנסיעה?"

"הקראות. אני נוסע לסיבוב הקראות של הספר שלי".

"יש לך אולי את הספר?"

"כן", עניתי והוצאתי מהתיק עותק של הספר. המאבטח בחן אותו מכל הצדדים לוודא שאכן מדובר בספר ולא בזיוף מהימן של ספר.

המאבטחת הצעירה, בטח בת 20, בדקה את הבגדים בידיים ואחר כך העבירה עליהם גלאי של משהו. בגד-בגד, גרב-גרב, זוג תחתונים אחד אחרי השני. המאבטח שלקח את המסמכים להתדיינות עם קצין ביטחון אחר, חזר וביקש לשלוח את המזוודה הריקה למעבדה. מישהי אחרת עם כפפות לקחה את המזוודה, והמאבטחת שלי עם ארגז הבגדים בדקה עם הגלאי שלה את תכולת תיק הרחצה. הבדיקה הידנית לא סיפקה אותה, והיא פרקה את תכולת התיק הקטן לתוך ארגז נוסף ולקחה לשיקוף במכונה.

אני יודע שכתבתי על זה מיליון פעם, וכנראה שאכתוב על זה עוד מיליון פעם. כי זה פשוט משפיל. לו רק היו המאבטחים האלה משדרים סוג של מבוכה כשהם בודקים את תחתוניך כשהם יודעים מראש שהם נקיים, לו רק היה להם לפחות מבט מתנצל על כך שהם נכנסים לך לוורידים. אבל לא, מבטם תמיד מלא ביטחון, הם יודעים שהם עושים מלאכת קודש, ומבטם לעולם מאשים. מבט שאומר, "איך אתה מעז בכלל להרשות לעצמך לטוס? מדוע איש כמוך אינו מבין ששדה התעופה הזה אינו מיועד לו? מה כל כך קשה לכם להבין, חבורת מפגרים שאינם מבינים שטיסות מיועדות רק לסוג מסוים של אנשים?"

"טוב", אמרה המאבטחת ששבה עם ארגז הפלסטיק עם כלי הרחצה ממכונת השיקוף, "את אלה", הודיעה, "ניתן להחזיר לתיק הרחצה".

"בבקשה", אמרתי בהתרסה, "לכי על זה".

"אני לא אמורה לעשות את זה", אמרה בטון מלא בוז. "עכשיו חכה שהמזוודה תחזור מהמעבדה".

המזוודה הריקה חזרה מפורקת אחרי קרוב לחצי שעה, כאשר בזמן הזה היה אסור לי לעזוב את המקום או לצאת לסיגריה.

כמה שעות אחר כך כבר ישבתי לארוחת ערב בבזל עם שגריר ישראל בשווייץ ורעייתו. הם היו נחמדים להפליא והופעתם להקראה ב"ליטרטור האוז" של בזל היתה הפתעה. החשש שמא שוב מנסים בשגרירות במדינה זרה לקחת קרדיט, ולהצטייר בעיני האירופים כמדינה נאורה שסופריה הערבים הופכים לסיפור הצלחה בזכותם, התבדה לאחר כמה דקות של שיחה, בהן הבנתי שבבית השגריר עוקבים, קוראים ובקיאים בחומר.

במהלך שיחה נעימה אודות המצב בארץ ובשווייץ, סיפר לי השגריר בין היתר על מלון שלושת המלכים שעל גדת הריין, שם שהה הרצל ושם צולמה התמונה המפורסמת שלו, שעון על מעקה המרפסת כשהוא מייסד את מדינת היהודים.

את הדרך חזרה למלון בחרתי לעשות ברגל, הזדמנות יחידה לראות מעט מהעיר שאותה אני אמור לעזוב מוקדם בבוקר שלמחרת. בכיכרות שברחבי העיר מתכוננים ליריד הסתיו הגדול, קרוסלות ענקיות עם סוסים מכונפים ופיות מחזיקות שרביטים לצד דוכני נקניקיות, פנקייקים וחביות של בירה. "מזג אוויר מצוין", אמרה אחת המארגנות שליוותה אותי בדרכי חזרה למלון כשעלינו על גשר ענקי מעל הריין. "יחסית לסוף אוקטובר היה לך מזל גדול". אורות העיר בזל, שלא ידעה מלחמה יותר מ-600 שנה, נצצו והשתקפו במי הנהר. המלווה סיפרה בצער עמוק כי על השווייצרים עוברת תקופה מאוד קשה בימים אלה בכל הקשור לענייני האיחוד האירופי והיורו.

"זה מלון שלושת המלכים?" שאלתי והתנצלתי על שקטעתי את דבריה בעניין בעיות השווייצרים, כשתמונת המרפסת של הרצל על גדת הנהר השליו קפצה אל מול עיני.

"נכון מאוד", היא ענתה בחיוך.

תשובה להודעת טקסט, "מה קורה בבית?" ששלחתי מוקדם יותר, התקבלה באותו רגע בטלפון הנייד, "הכל בסדר. קצת בלגן בעזה". ואני הבטתי סביב ולא ראיתי שום דבר שמזכיר את פלסטינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו