בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמחה לעיד

איך קרה שהתרוממות הרוח שמילאה אותי תמיד לקראת החגים, התחלפה בעצבים בקניון

184תגובות

ביום שישי בבוקר נסעתי עם הבן שלי לקניון מלחה. הגשם שהתחיל לרדת על ירושלים לילה קודם לכן הלך ונחלש. זאת היתה ההזדמנות האחרונה להשלים את הקניות לקראת הנסיעה לטירה, לרגל חג הקורבן שחל ביום ראשון.

"אבל אני לא רוצה לקנות בגדים", התלונן הבן שלי בעברית מהמושב האחורי. "אתה חייב", אמרתי לו בערבית, "יש חג וכל הילדים יהיו עם בגדים חדשים". בגדים חדשים הם חלק מהחג, כך זה היה תמיד. קוראים להם "בגדי החג" ומחכים להם פעמיים בשנה, בעיד אלפיטר ועיד אלאדחא. לבגדי החג יש מעמד מיוחד, ובבוקר החג כפי שאני זוכר אותו היינו כל כך מאושרים ומצוחצחים, עם נעליים גדולות במידה או שתיים, כי כפות רגלי הילדים גדלות בכל שנייה. בגדים חדשים ושלפוחיות בעקבים היו תמיד סימן לשמחת חג גדולה. מה יש לבן שלי שאינו מבין את משמעות שמחת החג, והאם זה באשמתי? זו אשמתי שהרחקתי את הילדים מהאווירה שלפני חגים מוסלמיים? כמה זה יפגע בהם, לעתים אני תוהה ביני לביני, והאם אני עושה להם עוול, או שמא טובה ענקית?

חג הוא בעיקר שמחה לילדים. מה לו לבן שלי שאינו יכול לשמוח על החג המתקרב ועל הבגדים החדשים שאני עומד לקנות לו בכוח? "כל בני הדודים שלך יהיו עם בגדים חדשים", ניסיתי לעודד את רוחו, יודע היטב כמה הוא אוהב את בני דודיו וכמה הוא מתרגש לקראת כל נסיעה לטירה. אם לא החג, אז לפחות המפגש עם ילדי המשפחה יכניס בו מעט שמחה.

רק התקרבנו לקניון וכבר התחלתי להבין את גודל הטעות בדחיית קניות החג לרגע האחרון. תורים אינסופיים של מכוניות השתרכו בכל הכניסות לקניון. היה ברור שחיפוש חניה בשעה מוקדמת זו של יום שישי יהיה בזבוז זמן יקר. ויתרתי על חניית הקניון לטובת החניה הענקית של אצטדיון טדי הסמוך, שגם בה רק לאחר מספר סיבובים הצלחתי למצוא מקום להשחיל בתוכו את המכונית.

חג הקורבן בקניון, הוא חג גם בשבילכם? ספרו לנו בפייסבוק

מעולם לא ראיתי את קניון מלחה עמוס כל כך, מעולם לא נדרשתי לחכות לבדיקה בכניסה כמו באותו יום שישי שלפני חג הקורבן. קניון מלחה ערבי, היה המשפט שהידהד בראשי כשסוף סוף הצלחתי להידחק עם בני פנימה. משפחות ערביות עטו על הקניון והבהירו לי שמסע הקניות הקטן הזה הולך להיות סיוט אמיתי. שלחתי לאשתי הודעת טקסט מאשימה על שלא הזהירה אותי מראש לקראת המצפה לי.

"אני לא רוצה בגדים", המשיך בני להתלונן כשנכנסנו לחנות זארה. איבדתי את מעט הסבלנות שהיתה לי כשהגעתי למחלקת בגדי הילדים, וכמעט צעקתי עליו שלא צריך והסתלקתי משם בלי בגדי חג בשבילו ובלי מתנות לאחיינים. במחלקת הילדים של זארה היה קשה לזוז, נשים וגברים כמעט רבים על פרטי הלבוש האחרונים שנותרו על המדפים. צפיפות איומה ודחיפות אכזריות, שאפילו מילות סליחה לא באות בעקבותיהן.

"אתה מסתדר?" שאלה אשתי בטלפון כשקיבלה את הודעת הטקסט שלי.

"מה מסתדר", רתחתי מזעם, "את יודעת מה הולך פה? זהו, אני חוזר הביתה. לעזאזל החג", אמרתי.

"אולי כי זה זארה", היא אמרה, "ערבים אוהבים את זארה".

הערבים כנראה באמת אוהבים את זארה. המקום היה כל כך מחניק וכל רצוני היה לברוח משם הביתה. אחזתי בידו של בני, ממילא הוא לא רוצה בגדים, ומשכתי אותו החוצה מהחנות.

אני לא יודע מה קרה באותו הרגע שבו הבחנתי באם ערבייה עם מטפחת לראשה, בעלה ממהר אחריה יחד עם שלושה ילדים קטנים. אני לא יודע מה היה במבט של אותם ילדים שהסתערו על זארה. מבטים שבמכה אחת הכניסו אותי לאווירה אחרת. הצלחתי לעצור את הדמעות, הבטתי בחיוך על פניה של ילדה קטנה שמסתכלת לעבר שמלות פרחוניות, וידעתי שהחג התחיל. נתתי בבני מבט אחר, שונה, שמיד שינה את הבעתו, ואיכשהו הצלחתי לפלוט, "תראה איזה יופי. חג".

הקניון המשיך להיות עמוס לעייפה, ריחות לא נעימים עלו מדי פעם בנחיריים אבל אני והבן נדחפנו מלאי חיוכים לתוך חנויות הבגדים, בירכנו בחג שמח את האנשים שנתקענו בהם עם המרפקים והכתפיים, ולקחנו את הזמן בבחירת בגדי חג מתאימים.

"אי אפשר כך", אמרה לי אשה יהודייה בפנים חמוצות כשנסה על נפשה מחנות נעלי ספורט, "זה בלתי אפשרי עם הבלגן הזה שלהם, למה בקניון לא מזהירים מראש?"

איכשהו גם המשפט הזה לא הפריע לי. איכשהו אי ציון שני החגים המוסלמיים על ידי הקניונים לא צרם לי. זה בסדר שאין הפעלות לילדים כמו לפני חגי היהודים, זה בסדר שאין מתנות עטופות ומשלוחי מנות, אותם כבר נקנה בטירה. זה בסדר שאין מבצעים לחגים. הקניון בחג הזה הוא שלנו, והוא שמח בדרכו. הוא שמח גם כשאמא אומרת לבנה בחנות הצעצועים שזה יקר מדי והיא לא יכולה, והוא שמח כשמוכרות חסרות סבלנות מעקמות את פניהן, והוא שמח כשמוכרים צעירים בדוכנים משדרים מבט של "מתי הסיוט הזה כבר ייגמר".

קנינו בגדים, נעליים, והבן שלי לקח את כל הזמן שבעולם לבחור מחנות הצעצועים מתנות מתאימות לכל בני הדודים. בדרך לאוטו ירד גשם, ואני התכופפתי לכפתר טוב את המעיל של בני. כשמבטינו נפגשו, הוא חייך ואמר "חג שמח".

"רוצה לרוץ בגשם?" שאלתי.

"אני משיג", הוא ענה ופתח בריצה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו