בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החלום המוזר ביום הראשון ללימודים

רציתי להתכונן לשיעור הראשון, להרשים את התלמידים, אבל בלילה שלפני הכל השתבש

44תגובות

ביום הראשון ללימודים התעוררתי בבעתה. זה היה בשיאו של סיוט, זה בטוח, רק שלא הצלחתי לזכור מה הדבר שהבעית אותי שנייה קודם לכן. התנשמתי בכבדות וקמתי מהמיטה לבדוק מה שלום הילדים. מה זה היה לעזאזל? ואיך זה שאני אף פעם לא מצליח לזכור את חלומותי? אפילו את זה האחרון, שרק לפני רגע הפחיד אותי כל כך.

יכולתי להישבע שהסיוט נמשך גם כשפקחתי את עיני והתעוררתי לגמרי, ובכל זאת לא נותר ממנו זכר מלבד אותה תחושת מעיקה של רדיפה. כמה שהייתי רוצה לזכור פעם חלום, ולזכור אותו בבירור, עם דמויות ותנועות מדויקות ומשפטים שלמים. הייתי רוצה לדעת מה מעיק עלי, ובאיזו שפה אם בכלל אני חולם. האם ניתן לחלום בשפות שונות? האם חלומות יכולים לפעמים להיות גם נעימים?

שעון הקיר הראה רבע לחמש, אבל ידעתי שאין טעם לנסות להירדם בחזרה. ניסיתי לשמור ככל יכולתי על השקט, והכנתי לעצמי קפה לפני שנכנסתי לחדר העבודה. ערימת ספרים של סיפורים קצרים עמדה על השולחן. חודשיים חרשתי את הספרים הישנים, חיפשתי חומרים שיתאימו לתלמידים החדשים, ולא הגעתי להחלטה ברורה. ספק אם הייתי נותן את הסכמתי ללמד לו ידעתי מראש כמה לחץ ומשאבים זה ידרוש ממני. איך מלמדים לכתוב? איך מלמדים להרגיש? ואיך אני יכול לשכנע אותם שכתיבה אמיתית בעיני מונעת מפחדים? איך אני יכול ללמד מישהו לפחד בכלל?

חודשיים שלמים ניסיתי לחשוב על מערך השיעורים, ויצאתי עם רעיון אחד בודד לתרגיל כתיבה. אני זוכר שהתמלאתי גאווה ברגע שמצאתי את התרגיל הזה, המבוסס על עיתונים. תרגיל גאוני, חשבתי בלבי, שידרבן את הכותבים הצעירים וימלא אותם השראה.

ככל שמועד תחילת הלימודים הלך והתקרב, כך הלך הרעיון הזה והפך ליותר ויותר מגוחך. אימצתי את כל כוחותי למצוא תרגיל כתיבה אחר שיחליף אותו, אך ללא הצלחה. רק אתמול הבנתי שעלי לקבל את רוע הגזרה, ואם אני רוצה להימנע מלשתוק במשך שעה וחצי מול התלמידים, יהיה עלי להשתמש באותו תרגיל אווילי המבוסס על עיתונים. בשעת ערב מאוחרת, התחלתי להתדפק על דלתות השכנים ולשאול אם הם שומרים במקרה עיתונים ישנים שאני יכול לקחת. היה ברור שאין לי מספיק עיתונים לכל התלמידים ושנאתי את עצמי על שדחיתי את העניין עד לרגע האחרון.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

מה זה היה לעזאזל, ניסיתי לחזור לחלום כשזיק זיכרון פילח את מוחי בהפתעה ועשה רושם שהוא שייך לסיוט שהעיר אותי לפני שעה קלה. זאת היתה צווחה? אני לא באמת יודע, ומה זה משנה כל כך, חשבתי. ובכל זאת עליתי לבדוק שוב מה שלום הילדים. את הגדולים אעיר הבוקר קצת יותר מוקדם, החלטתי, לא נורא, הם יגיעו לבית הספר לפני הזמן וכך אולי אצליח איכשהו למצוא פתרון למצוקת העיתונים החסרים שאני אמור לחלק לתלמידים. ואולי, חשבתי לעצמי כששבתי לחדר העבודה, אם אתאמץ עוד שעה, אצליח בכל זאת לחשוב על רעיון כתיבה אחר שיציל את כבודי.

מה זה היה? ניסיתי שוב לאחוז בבדל תמונה שעלתה במוחי וייחסתי אותה לסיוט שאינו מרפה ממני. הילדים פיהקו עייפים מההשכמה במושב האחורי, ואני התנעתי את המכונית ודרכתי על דוושת הגז שסירבה להגיב. הגברתי את הלחץ והאוטו התחיל להתעורר באטיות והודיע באופן חד משמעי שיש לו בעיה חמורה.

הדבקתי את הדוושה לרצפת המכונית, מד סיבובי המנוע והרעשים שעלו ממנו קפצו לשמים פעם אחת, ואחר כך התייצבו בשביל לעלות בשאגה פעם נוספת. כשהגענו לבית הספר כבר יכולתי להריח שמשהו שם בפנים נשרף. אין לי ברירה, זה היום הראשון של הלימודים ואני מוכרח להגיע לשם איכשהו. ויתרתי על בדיקה מתחת למכסה המנוע והחלטתי לנסות להגיע עם האוטו לאחד המוסכים באזור התעשייה תלפיות. נהגי בוקר עצבניים צפרו מאחורי ללא הפסקה, ואני לא ריחמתי על הגז וסחטתי את הדוושה עד קצה גבול יכולתה.

"הלך הקלאץ'", אמר לי הבעלים של המוסך כבר כששמע את רעש המנוע, "זה ייקח עד סוף היום".

למזלי, בית הספר שבו אני אמור ללמד נמצא באזור התעשייה תלפיות, מרחק של כעשר דקות הליכה מהמוסך. יש לי מספיק זמן, אמרתי לעצמי כשמסרתי למוסכניק את המפתחות של הרכב, והרמתי את תיק הגב ושקית של עיתונים שאספתי מהשכנים.

מה זה היה לעזאזל? ועל מה בדיוק חלמתי, ולמה זה לא עוזב אותי עד עכשיו, כאילו החלום המחורבן הזה הוא הבעיה שלי בחיים עכשיו. לא רק שהכנתי תרגיל שהצטייר כמגוחך עם כל צעד מהיר שעשיתי בכיוון בית הספר, אין לי אפילו מספיק עיתונים בשביל לבצע אותו בכלל. שלא לדבר על הקלאץ' שלפי הבעלים של המוסך יעלה "לא פחות משלוש אלף", אבל הוא יתקשר ברגע שידע את המחיר המדויק.

צעדתי מהר מדי והתחלתי להזיע. זה הדבר האחרון שחסר שלי. אני אהיה המורה הערבי המסריח שהביא תרגיל שעושים בכיתה א' שמבוסס על עיתונים שאין לו לחלק לכולם. אלא שברגע שחשבתי שהחיים שלי עומדים להיגמר ראיתי את האור, ממש ליד הקיר של תחנת המשטרה בתלפיות: בחור צעיר ומחוצ'קן בסרבל אדום מחזיק בידו ערימה של "ישראל היום" ומחלק לעוברים ושבים.

"בוקר טוב", חייכתי לאיש הגואל, "אתה לא יודע איך אתה מציל לי את היום", אמרתי לו וביקשתי עשרה עותקים. הבחור עם הסרבל האדום הסתכל עלי בחשש מה. אחר כך, בלי לבקש אישור, הוא פישפש בשקית של העיתונים הישנים שהחזקתי ופשוט הניד את ראשו שמאלה וימינה, "לא, אני לא יכול לתת לך", הוא אמר והתחיל להתרחק ממני בצעדים זהירים.

"לא", ניסיתי, "אני מורה, אני צריך את זה בשביל הכיתה שלי ו..."

אלא שהצעיר הזה נראה ממש מפוחד, המשיך לנער את ראשו והביט לעבר ניידת משטרה שחנתה בפתח התחנה.

"בסדר, בסדר", אמרתי לו, סימנתי עם היד שיירגע ועזבתי את המקום בהתחלה לאט ואחר כך משום מה פתחתי בריצה ישר לתוך הרחוב, ופתאום משאית צופרת בעוצמה, ואני מפנה את ראשי לעברה, העיתונים מתפזרים על הכביש, תמונות של טילים, ומטוסים, ואנשי צבא וחברי ממשלה מצחקקים ברשעות כשהמשאית שמתקרבת רק נעשית יותר ויותר גדולה.

"אהההה", זעקתי והתעוררתי בבהלה, מגן על ראשי בשתי ידי.

"מה קרה?" אשתי התעוררה לקול הזעקה.

ישבתי במיטה והתנשמתי בכבדות.

"כנראה שחלמת", היא אמרה.

"לא יודע", אמרתי וניסיתי לשלוט ברעד שאחז בגופי, "לא יודע, לא זוכר שום דבר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו