בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוריה זה משהו אחר

למה עזבנו את טירה שעה וחצי אחרי שבאנו לסוף שבוע עם המשפחה

76תגובות

"מה אתה אומר על מה שקורה בסוריה?" שאל אותי הירקן מבית צפאפא כשחתך בתנועות מדויקות עלים ירוקים מהכרובית. "לא יודע", עניתי לו. הכנסתי את הכרובית לשקית וסימנתי עוד וי ברשימת הקניות שאשתי נתנה בידי באותו בוקר חורפי של יום שישי.

"שתבין", אמר הירקן והסיגריה הדבוקה לשפתו התחתונה נעה מעלה מטה עם כל מילה, "אני בעד מהפכות בעולם הערבי, סלאמאת מובארכ, שאלוהים לא יחזיר את קדאפי וברוך שפטרנו מבן עלי ומי ייתן והתימני כבר יפסיק להפריע, אבל אני אומר לך, סוריה זה משהו אחר. זה משהו אחר".

לא יודע", אמרתי והבטתי ברשימה, "יש ערמונים?"

"לא", הוא אמר, "ערמונים עוד אין".

אני שונא לעשות קניות ביום שישי, חשבתי לעצמי כשסחבתי את השקיות מהירקן למכונית, אבל לא היתה ברירה. את סוף השבוע תיכננו לעשות בטירה ובדירה בירושלים לא היה מה לאכול. המחשבה על בני המשפחה בטירה שיושבים עכשיו לאכול את הפיתות עם עלי הזעתר שאמא תיכננה להכין במיוחד כשנגיע לבקר, מעציבה אותי מעט. אולי בכל זאת לא היינו צריכים למהר לנטוש את טירה שעה וחצי אחרי שהגענו אליה אתמול בערב, ואולי בכל זאת הייתי צריך להקשיב לאמא שלי כשהתקשרה מוקדם בבוקר והפצירה בי שאכנס למכונית, אחזור לטירה ואשכח מה שקרה. "כי מה כבר קרה?" היא אמרה, "באמת שום דבר, אתם סתם הגזמתם, סתם לקחת את זה קשה מדי".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

"אז מה אתה אומר על מה שקורה בסוריה?" שאל אותי הקצב הקבוע מבית צפאפא כשהגיש לי קפה חם בכוסית פלסטיק קטנה והציע מהחפיסה שלו מרלבורו אדומה.

"לא יודע", עניתי לו ועיינתי ברשימה של אשתי, שהופיעה תחת הכותרת "בשר". הקצב צחקק ותלש מידי את הרשימה, "בוא נראה מה רשמה לך הפעם", הוא אמר. "אתה נראה לי מדוכא".

"קצת", עניתי ולגמתי מהקפה.

"אני אומר לך", אמר הקצב, "מה שקורה בסוריה זה משהו אחר, זה שונה, זה לא אותו דבר".

"לא יודע", אמרתי והקצב צחק עלי וחתך בשר לפי הרשימה. "איזה מין עיתונאי אתה, בחיי. אתה אומר 'לא יודע' על כל דבר, לפעמים נדמה לי שאני יכול להיות עיתונאי הרבה יותר מוצלח ממך, בחיי".

ניסיתי לצחוק יחד עם הקצב למרות שהרגשתי קצת מבוכה מכך שאני באמת לא יודע מה קורה בסוריה. זאת אומרת, אני יודע בגדול, אבל אני לא בקי בכל הפרטים ובוויכוח הגדול שאירועי הדמים בסוריה מצליחים לעורר בקרב הערבים כאן.

"אני אומר לך", המשיך הקצב ודחף את גושי הבשר לפתח העליון של המטחנה החשמלית, "אני מסכים איתך, אסד הוא בן זונה, אין לי ספק בכך, אבל אני אומר, זה לא הזמן של סוריה, זה פשוט לא הזמן המתאים, פשוט לא עכשיו". סלילי בשר אדומים מוכתמים בלבן יצאו מהמכונה לתוך הקערה. "אתה רואה?" הוא אמר כשהכניס למכונה בצל מקולף וצרור פטרוזיליה, מחווה בסנטרו לעבר הטלוויזיה בפינה, שהיתה דלוקה תמיד על אל-ג'זירה. "לא צופה בהם יותר", קבע הקצב, "זהו, יותר אני לא מאמין לאל-ג'זירה".

את אל-ג'זירה החליף ערוץ סורי ששידר שידורי תמיכה בנשיא וכתבות שמנסות להפריך את התמונות השקריות שאל-ג'זירה מפיצה במטרה להפיל את המשטר של אסד.

"אני אומר לך", הוא אמר, "תצפה בערוצים אחרים, עזוב אותך מאל-ג'זירה ואתה תראה שמשהו שם מסריח עם המפגינים האלה בסוריה, זה לא אותו דבר. בחיי, תצפה בערוץ א-דוניא ואתה תשנה את דעתך".

"אין לי דעה", רק פלטתי וכבר הצטערתי על כך.

"אהההה", אמר הקצב בזלזול, "אין לך דעה. אני מכיר אותך מספיק טוב, אני יודע שאתה דמוקרט, גם אני, אבל אני אומר לך - בסוריה זה שונה, שונה מאוד. מה אומר אבא שלך?"

הקצב קרא כמה דברים שכתבתי, ראה כמה פרקים שעשיתי והחליט שאבא שלי מבין בפוליטיקה. "אבא שלי חושב כמוך", אמרתי לקצב את תחושתי והוא חייך חיוך של ניצחון, "מה אמרתי לך? זה לא הזמן של סוריה. אבא שלך צודק. אבא שלך תמיד צודק".

האמת שלא הספקתי לדעת מה עמדתו של אבי בעניין הסורי. לא הספקתי. אתמול בערב, כשהגענו, הופתעתי לגלות שאבי ויתר על אל-ג'זירה לטובת ערוץ אל-מנאר שתומך במשטר. נשארנו בטירה רק זמן קצר, הגענו קרוב לחמש ובשש וחצי כבר אמרתי לכולם שאנחנו חוזרים. "אבא שלך נעלב מאוד", אמרה לי אמי בבוקר, כשהתקשרה. אבל לא היתה לי ברירה, לא יכולתי לנהוג אחרת.

הילדים שלי נפגשו עם בני הדודים והם עוד שיחקו במרפסת כשנשמעו הזיקוקים ממש מול בית הורי. "זה לא זיקוקים", אמרה אמא ורצה החוצה להכניס את הילדים. שקט מוחלט שרר בשכונה במשך שניות אחדות, אבי מיהר לצאת מהבית בריצה, ואני ואחי בעקבותיו. צרחות כאב ובעקבותיהן זעקות שבר מילאו את השכונה. זה השכן, הוא שכב שם ברחוב מתבוסס בדמו, עדיין חי, אפילו לא איבד את ההכרה. "שני חמושים", אמר עד ראייה שתמך בראשו של הפצוע, "ירדו עם שני אקדחים וברחו, תזמין אמבולנס מיד".

עמדתי שם ורעדתי, לא מאמין למה שתמיד שמעתי ועכשיו אני רואה שקורה בטירה, שקורה בשכונה שבה נולדתי, בה גדלתי, בה חיים בני משפחתי כולם. מבט שבור בעיני השכנים שחוסמים את עורקיו של הפצוע ומנסים להרגיע את אמו ואת אחותו. "אתה רואה לאן הגענו", אמר לי שכן שלא ראיתי אולי עשרים שנה כשלחץ לי בחום את היד.

אמבולנס הגיע ולקח את הפצוע. "בוא נראה מתי תבוא המשטרה", אמרו השכנים בזלזול וחיכו בחוץ, מביטים על שעוניהם, מודדים זמן, כמעט מתערבים על הזמן שייקח למשטרה להואיל בטובה להגיע.

אחרי חמש דקות הכל נשכח, כאילו כלום לא קרה, כאילו רק אני ראיתי את השכן אחרי שירו בו משני אקדחים מול הבית בשעת ערב מוקדמת.

"אז מה אתה אומר?" שאל אותי השכן, "מה אתה אומר על סוריה?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו