בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רעב

זה מה שקורה כשמאמינים למדריכת תזונה בטלוויזיה הלבנונית

79תגובות

רק כשנכנסתי לאוטו הבנתי עד כמה אני רעב. כאבים של ממש עלו בתחתית בית החזה, ודמיינתי את הקיבה שלי מתעוררת לחיים ומכרסמת בריאות. ואני עוד הייתי כל כך שמח באותה שעת אחר צהריים על שהצלחתי להחזיק מעמד כל היום ולא לאכול בחדר האוכל של אולפני ג"ג. "זה כואב יום-יומיים", אמרה מדריכת התזונה בטלוויזיה הלבנונית ואני האמנתי לה. עלי להרעיב את עצמי, כדי להקטין את הקיבה. "אחר כך", אמרה אשת הדיאטה עם התחת המכווץ והחיוך השבע, "כשהקיבה קטנה, תחושת השובע באה במהרה".

התנעתי את האוטו והרגשתי סחרחורת איומה, חששתי שאני עומד להתעלף והכאבים האלה בתחתית החזה רק גברו והלכו. "אין כלום בבית", אמרה אשתי בטלפון ונזפה בי על שלא אכלתי בעבודה, כמנהגי. נסעתי לאט, מגייס את המעט שנשאר לי מיכולת הריכוז כדי להתמקד בדרך. איזה רעיון מטומטם זה היה. מה אני מרעיב את עצמי כך, ולמה זה מכה בי בבת אחת רק כשאני יוצא מהעבודה? הרי אם זה היה תופס אותי לפני חמש דקות עוד הייתי יכול לסדר לעצמי איזו פרוסת לחם עם גבינה שתסיח את דעתה של הקיבה מהריאה.

ערב לפני כן החלטתי שעלי לרזות ומהר, והאשה הזאת מהטלוויזיה נראתה לי אמינה, יימח שמה. לא שאני צופה בתוכניות כושר ותזונה, ממש לא. אבל הייתי חייב להתנתק מתחושת הטירוף שאופפת אותי לאחרונה. לא רציתי יותר לעקוב אחרי הלאומנות המתפתחת כאן, רציתי לברוח מתמונות האמהות המבכות את בניהן צפונה ולברוח מהאש ששורפת תקוות דרומה. כך מצאתי את עצמי מתמסר אתמול למדריכת רזון באיזו תוכנית ריאליטי לבנונית.

הגיע הזמן לרזות, החלטתי. בזמן האחרון אשתי אומרת, שיותר מכל דבר אחר, במיטה אני מזכיר לה את מדינת ישראל - משום שאני מתרחב על חשבון השטח של אחרים בלי לשאול את דעתם. אבל זה לא רק העניין של הורדת המשקל העודף. אתמול בערב, כשצפיתי בטלוויזיה החלטתי שאני משנה את הרגלי מהקצה אל הקצה, החלטתי שהגיעה השעה לשינוי משמעותי באורח חיי ומשום מה התמלאתי מוטיבציה וכוח רצון שלא ידעתי שיש בתוכי בכלל. אני ארד במשקל, אני אהיה יפה, אני אגבה, אני אפסיק לעשן, אני אפסיק לשתות, אני אקח את החיים בקלות, בפרופורציה, כפי שרבים מחברי דורשים תמיד. כיווץ הקיבה היה רק שלב ראשון בתוכנית שבסופה אני נהיה איש טוב יותר, שמח בחלקו וחסר חרדות כלל.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

הדלקתי סיגריה וקיוויתי שהיא תספק תחושת שובע. לשווא. הראייה שלי השתבשה ומדי פעם ניערתי את הראש במעין ניסיון לאפס את מחשבותי ולהתמקד בעלייה לירושלים. ברדיו דיברו על חוק לשון הרע ואני רק קיללתי את הממשלה ואת העיתונאים שאני מקשיב להם ברדיו ורואה אותם בטלוויזיה. הלוואי שיסגרו אותם, חארות אחד-אחד הם והכנס-חירום המחורבן שלהם, חבורת אפסים שעוד מביאים את חגי סגל לדבר על חופש, ואת יאיר לפיד לדבר על טוהר המחשבה. הייתי אוכל חצי מהעיתונאים האלה, בחיי.

רגע לפני שהגעתי לצומת הראל הבטתי בשעון והחלטתי לשבור ימינה לקסטל. אם לא יהיו פקקים אני עוד אספיק להגיע לבית הספר של הילדים בזמן. תור ארוך של רעבים עמד בדוכן האוכל שאליו נכנסתי. הריחות שעלו משם רק הגבירו את הכאב ותחושת הטשטוש. הייתי חייב להישען על הקיר כדי לא לצנוח לרצפה. לא היה לי זמן לאכול שם, אבל הצלחתי לקנות קופסה של חומוס, לשלם ולרוץ בחזרה אל המכונית. אני שונא לתת לילדים לחכות אחרי הלימודים, מעולם לא עשיתי זאת ולא רציתי שייצאו מבית הספר ולא ימצאו אותי כמו תמיד, מחכה בפתח ומנסה לחייך לקראתם.

רק כשעליתי חזרה על הכביש לירושלים יכולתי לשמוע את המוכר בקסטל צועק לי "בחורצ'יק, הפיתות שלך! לאן הוא רץ?"

פתחתי את הקופסה וכמעט גרפתי מלוא היד חומוס כדי לתחוב לפה, אבל לא רציתי ללכלך את ההגה. לקחתי נשימה ארוכה ששרפה לי בסרעפת והחלטתי להתאפק.

"אבא", אמרה לי הילדה כשיצאה מבית הספר מחזיקה בידו של אחיה, "למה אתה בוכה?"

"זה בטח הרוח", אמרתי כשהושטתי יד לעיני, לגעת בדמעות שירדו מעצמן. "קדימה עכשיו", אמרתי לילדים והתחלתי לרוץ אל המכונית.

בצומת פת כבר איבדתי שליטה. זה קורה כל יום באופן קבוע: יש שני מסלולים שבהם נוסעים ישר קדימה והם תמיד עמוסים בשעות כאלה, ונתיב המיועד אך ורק למכוניות שפונות ימינה. מעולם לא עקפתי, תמיד חיכיתי בתורי וקיללתי בשקט את אותם נהגים שנוסעים עד הרמזור בנתיב הימני, ונדחסים בחזרה שמאלה בלי בושה. אבל זה לא היה היום הנכון להתעסק איתי. מכונית מזדה 3 עשתה את כל הדרך בנתיב הימני ודחפה את חרטומה לפני המכונית שלי. עד כאן, אמרתי והסתכלתי על הנהג שישב במזדה העבריינית, בחנתי אותו היטב וראיתי שאין בפניו שום בקשת סליחה.

הרמזור היה עדיין אדום. הרמתי את בלם היד ויצאתי אליו, דפקתי על החלון אבל הוא לא פתח. "בגלל אנשים כמוך המדינה הזאת נראית כך", אמרתי ומיד התחרטתי. "לא נכון, בעצם בגלל שהמדינה נראית כך, אנשים כמוך חושבים שהם יכולים לעשות את כל העולה על רוחם. חצוף קטן, חסר בושה, חושב רק על עצמך, לא רואה אף אחד ממטר. תתבייש, חשבת פעם על אנשים רעבים? חשבת על רגשותיהם של האחרים?"

"אבא", צעקה הילדה שלי מתוך המכונית בדאגה. נהג המזדה עשה לי תנועה עם היד, פתח את הדלת ויצא כשכף ידו הימנית מאוגרפת. משב רוח נשא אלי ריח מהפלאפל של שבח, הבטתי לכיוון הילדים, וחייכתי. עוד הספקתי לשמוע את נהג המזדה צועק משהו רגע לפני שהתמוטטתי לתוך זרועותיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו