שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פירוק והרכבה

המובילים הציעו להוריד את הארון הישן למחסן תמורת מאה שקל. אז הציעו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סייד קשוע
סייד קשוע

"אני חייב להצליח", אמרתי באותו ערב והישרתי את מבטי אל ארון האיקאה הכחול שעמד בסלון. "אתה בטוח?" שאלה אשתי בספקנות. "כן", עניתי לה בלי להניד עפעף, "אני אצליח", הוספתי ובלבי המשכתי, "אני חייב להצליח".

באותו יום באו המובילים של חברת הרהיטים להתקין ארון חדש ושולחן כתיבה בחדרו של בני, והוציאו את הארון הישן לסלון. הם הציעו לאשתי לפרק ולפנות את הארון הישן תמורת מאה שקל אבל היא לא הסכימה, אמרה שהארון הישן במצב טוב מאוד ויתאים מאוד למחסן למטה. מה גם שמאה שקל נראה לה מחיר מוגזם, במיוחד לאחר שנדרשנו לשלם 480 שקל רק על ההובלה וההרכבה של הרהיטים החדשים. "הם גם לא החזירו עודף מ-500", היא סיפרה לי בצער. היא לא רצתה לתת להם תשר והם טענו מנגד שאין להם עודף.

כל כך רציתי להיות שמח על שהרהיטים שקניתי לבני בסוכות הגיעו סוף-סוף. זאת היתה המכתבה שהיתה צריכה לרגש אותי יותר מכל. הבן שלי בכיתה א' והוא נהג להכין את שיעורי הבית שלו על שולחן פעוטות נמוך וצבעוני שקיבל במתנה מאחד הדודים ליום הולדתו השלישי. "תראה אותך", אמרתי לבני שהתיישב על כיסא של גדולים ומישש את משטח הכתיבה, "אתה כבר ילד גדול, אה?"

איור: עמוס בידרמן

הכל היה מושלם ועתידו האקדמי של בני נראה בטוח יותר מאי פעם. את השולחן התינוקי הישן הורדתי בקלות למחסן, "זה ישמש את אחיו עוד שנה-שנתיים", אמרה אשתי. אחר כך ניגשתי לטפל בארון הכחול שעמד בלב הסלון. בתוך שנייה בדיוק הבנתי שהתוכנית שלי להרים אותו ולהעביר אותו כמו שהוא למחסן, לא תצליח. אמנם זה ארון קטן יחסית, בעל שתי דלתות לא גבוהות במיוחד, אבל הוא עדיין היה כבד מדי בשבילי, גם לאחר שפירקתי את מדפיו ומגירותיו.

מזה תמיד חששתי, זאת אומרת לא מהארון הכחול שחוסם את הסלון, אלא שתמיד פחדתי מרהיטים כבדים שמחברים אותך בעל כורחך למקום. אני זוכר את הפחד הגדול ביום שהפסנתר הכבד של הילדה נכנס הביתה; את המחשבה המעיקה והמיידית, איך בדיוק אקח אותו מכאן, וכמה עצובה תהיה אחר כך התחושה שהשארנו את הפסנתר של הילדה מאחור.

"אני חייב להצליח", מילמלתי לעצמי כשהתחלתי לפרק את הארון הכחול הישן. מצאתי בקלות את מפתח הברגים המיוחד שהגיע עם הארון והפירוק התגלה כפשוט למדי. בהתחלה פירקתי את הדלתות וניסיתי לבדוק אם עכשיו אוכל להרים את הארון, אך לשווא. וכך המשכתי לפרק חלק אחד בכל פעם ולנסות את מזלי, עד שהארון היה מפורק לגמרי בסלון.

אחר כך העברתי את כל חלקי הארון למחסן, סידרתי אותם בסדר הגיוני והתחלתי במלאכת ההרכבה. רק הנחתי את הבסיס במקום הרצוי וניסיתי לחבר אליו את הדופן הימנית, וכבר הבנתי שזה יהיה קצת יותר מורכב ממה ששיערתי. ישנם ארבעה חורים בצד של הבסיס וארבעה ברגים בצד התחתון של הדופן - ויש להכניס את כולם לחורים כאשר הבסיס מוגבה מעט. שעה ארוכה ניסיתי לכוון את הברגים אל החורים ולהשחיל אותם, עד שזיעה צרבה את עיני ושרירי התחילו לכאוב. כשכבר הייתי על סף ייאוש הצלחתי לבסוף להכניס את ארבעת הברגים לארבעת החורים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

עכשיו עברתי לעשות את אותה העבודה בצד השמאלי, אבל רק התחלתי לכוון - והנה הצד הימני, שזה עתה הצלחתי להשחילו פנימה, התפרק וקרס על הרצפה. חזרתי אל הימני, והשמאלי נפל. שיניתי את השיטה, החלטתי להתקין את הארון בשכיבה ואחר כך כבר אעמיד אותו על רגליו, אך גם זה לא צלח.

עשיתי הפסקה, הדלקתי סיגריה, ניקיתי את כפות ידי משבבי עץ וחזרתי לעבודה. הצלחתי להתקין את שתי דופנות הארון בשכיבה, אבל כשניסיתי להעמידו הוא נפל. "אתה בסדר?" שאלה אשתי, שהתעוררה מהרעש וירדה למטה.

"כן, אני בסדר, עוד מעט אסיים", אמרתי לה והתנשפתי.

"אתה יודע מה השעה?"

"לא", עניתי בנימה המעידה שזה גם לא מעניין אותי בכלל והשכבתי שוב את הארון, מנסה להשחיל את הברגים של הדופן הימנית לבסיס.

"ארבע לפנות בוקר", היא אמרה, "מה אתה עושה?"

"אני חייב להצליח", אמרתי לה, "שום דבר לא יגרש אותנו מכאן, את מבינה. שום דבר".

"מי יגרש?" - היא נשענה על הקיר ולאט-לאט התחילה לגלוש לישיבה על הרצפה.

הברגים התעקמו והתחלתי ליישר אותם במהלומות פטיש.

"תפסיק", יצאה מפיה צעקה חרישית, "תפסיק, אתה תבהיל את הילדים".

"אין מה לפחד, אני אומר לך, אין שום סיבה לפחד. עד מתי נפחד, אה? עד מתי? נמאס לי לפחד, נשבר לי מהלפחד הזה. וכל לילות הבדולח האלה לא ישנו דבר, את מבינה".

"מה בדולח?" היא התחילה לבכות חרש.

דפקתי בפטיש על הברגים והם התעקמו וחדרו אל העץ. ניגבתי ממצחי את הזיעה. "אני חייב לנסות שיטה חדשה", אמרתי ושוב העמדתי את לוחות העץ, והשענתי אותם על הקיר.

"אני מתחננת", אשתי ניסתה לקחת מידי את הפטיש, "בבקשה, די", היא בכתה בקול עכשיו.

"מה יהיה?" שאלתי כשהתיישבתי מתנשף וספוג-זיעה, משעין את גבי על קיר המחסן.

"מה יהיה עם מה?" היא כמעט צעקה.

"עם הילדים שלנו, מה עם מה?"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ