בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ירינו לעצמנו ברגל

איך יכולנו לחשוב בקיץ שאפשר לשנות את השיטה?

61תגובות

"תפטרו כבר את קרן נויבך", צעקתי על הרדיו בעודי תקוע בפקקים של הבוקר בניסיון להשתחרר מירושלים ולהגיע לאולפנים בנווה אילן. למה היא מתעקשת לעזאזל להפחיד אותי כל בוקר מחדש ולהזכיר לי את מעמדי הכלכלי הרעוע ואת המציאות העגומה שבה אני חי? די, מספיק. בן אדם נוסע בבוקר לעבודה והיא מזכירה לו שהוא עבד נרצע, שלעולם לא ימצא מנוחה וכשבסוף הוא יזדקן וירצה לנוח, יגלה גם שאין לו פנסיה כפי שחשב.

בוקר, והאנשים שתקועים איתי בפקקים ומאחרים לעבודה רוצים לשמוע דברים משעשעים, אולי אפילו מצחיקים, שישכיחו מהם ולו במעט את מצוקתם. למה היא לא מתקשרת לאנשים אקראיים שהשם הפרטי שלהם הוא רפי ומבקשת מהם לספר בדיחה? למה היא לא מנסה לשדך בין רווקים ורווקות שתקועים בפקקים? האם באמת נחוץ להעלות על הבוקר לשידור את הממונה על ההגבלים או איך שזה לא נקרא, שיגלה לנו עד כמה אנחנו עלובים?

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

לאט לאט התחלתי להפנים שאנשים כמו נויבך הם מקור הבעיה. בעודי מזדחל החוצה מירושלים וברדיו מעלים לשידור איזה נציג של אגודת המים שמסביר את המחיר המופקע, הבנתי לחלוטין את אלה שמנסים להיפטר מנויבך. בשביל מה? הרי זה לא באמת עוזר, ואנשים כמוה סתם עושים רע לאוכלוסייה.

בגללה הגעתי אל השער של האולפנים במצב רוח מחורבן. השומר שאני רואה מדי בוקר כבר ארבע שנים תיכף יתקרב למכונית וישאל כמו תמיד "לאן?" - ואני בכל בוקר מציין בתשובה את שם חברת ההפקות שאני עובד בה. הבוקר החלטתי לא לענות לו ויהי מה. אם הוא עוד לא מזהה אותי אז זו בעיה שלו, מצדי שייקחו אותי לחקירה ב"ביטחון".

"לאן?" הוא שאל כמנהגו, כשהוא מצביע עלי עם העט שבידו. לא עניתי, ובכל זאת הוא מילמל מוכנית "בבקשה" והרים את המחסום.

"סייד", פנה אלי המפיק הראשי כשנתקל בי בפינת הקפה, "אני יודע שאתה הולך להתעצבן".

"דחו עוד פעם?" קטעתי אותו מיד והפסקתי לבחוש את הקפה השחור.

"אין מה לעשות", השיב המפיק, "זה המצב".

דחייה שלישית בתוך שבועיים של סדרה שעבדנו עליה שנה שלמה. בהתחלה דחו את שידור הפרק הראשון בשבוע, אחר כך בחודש ועכשיו בארבעה. "אל תיכנס לי לדיכאון", אמר המפיק שראה דמעות עומדות בעיני, "זה לא רק אנחנו, דחו את כולם".

רציתי להגיד שאנחנו לא כמו כולם, שהסדרה הזאת מתכתבת עם המציאות, שאנחנו חיים במזרח התיכון ודברים משתנים כאן כל הזמן. רציתי לצעוק שאני לא יודע מה יהיה איתי בעוד ארבעה חודשים, שארבעה חודשים כאן זה כמו הנצח, שאי אפשר לדעת אם נישאר רלוונטיים, שאי אפשר לדעת אם עד אז תפרוץ מלחמה, יחוקקו חוקים שאוסרים על ערבים להופיע בטלוויזיה ואולי גם הטרנספר המיוחל יבוא עלינו לטובה. במקום זה פלטתי, "אני מבין".

"עזוב אותך מהקפה השחור", הציע המפיק בנימה מנחמת, "בוא, אני אזמין אותך לקפה למעלה".

"ירינו לעצמנו ברגל", אמר לנו אחד השותפים בקפטריה, "בסוף אנחנו אלה שאכלנו אותה". אני נזכר כמה התלהבות היתה לו בקיץ האחרון, עיניו נצצו כשהוא דיבר על המחאה החברתית ומדי יום חיכה לסיים את משמרתו בשביל להצטרף למהפכנים בשדרות רוטשילד כשהוא בטוח שהצדק ממתין מעבר לפינה. לאחר ששמע אותי נואם באחת ההפגנות בירושלים התחלתי לקבל ממנו כבוד של מלכים.

"איזה אידיוטים היינו", הוא אמר השבוע כשהוא אוחז את ראשו בשתי ידיו, לאחר ששמע שהקפיאו לחלוטין את עבודות הבנייה של חדשות ערוץ 10 במתחם.

אני לא יודע כיצד, אם בכלל, השפיעה המחאה על המשק ועל הכלכלה, מעולם לא הייתי מבין גדול בכלכלה. אבל אני יודע טוב מאוד שאשתי ממשיכה להיות מטפלת בשירות המדינה ומשכורתה תכסה את משכורת המטפלת ללא הנסיעות, ואני יודע שמצב התקשורת בכי רע. קיצוצים בעיתונים, עמיתים מפוטרים, בטלוויזיה מודיעים מדי שבוע על עוד דחייה ועוד דחייה שקשורות למצב הכלכלי, להעדר מפרסמים, להחלטה של החברות הגדולות להנמיך פרופיל בעקבות המחאה. אני שומע מעמיתים על הקפאת הפקות, על הפסקת ההשקעה של גופי השידור בדרמות, הפסקת התמיכה בקולנוע, שלא לדבר על ערוצים שעומדים להיסגר.

"תראה", אמר עובד הקפטריה והגביה מהדלפק עיתון שבו מופיעה תמונתה של דפני ליף כשהיא מקימה תנועה חדשה, "אני כבר לא יכול לראות את הפרצוף שלה יותר". גם אני, כמעט פלטתי, מודע היטב לתחושת הבוז והאכזבה בכל פעם שאני רואה את החיוך של אחד מסמלי המחאה בקיץ מבצבץ באחד העיתונים, לרוב במדורי הרכילות ולא בעמודי החדשות. כמה מטומטמים היינו כשחשבנו שאפשר לנצח את הגדולים. כמה מטומטמים היינו כשהאמנו שלהמונים יש יכולת השפעה - יופי, הגדילו את קרטון החלב והורידו את מחיר הקוטג'. כמה מטומטמים היינו לחשוב שאפשר לשנות את השיטה, להאמין שאפשר לצעוק שרע לנו וכך הממשלה תחליף את עורה, נביא סוציאליזם, חלוקה שווה ורווחה לכולם.

היינו צריכים להבין שאנחנו מולכים שולל מהרגע שבו כולם הסכימו עם המחאה - חברי כנסת, שרים וטייקונים, כולם דיברו על השינוי האמיתי ששוטף את המדינה ובסתר לבם ידעו שזאת רק קייטנת קיץ חביבה שעוד תעלה ביוקר לכולנו. עובדה, הנה הם נפגעים - ומיד בא תורנו. אנחנו מתערבים להם בעסקים ומשלמים במשכורות שלנו, בחסכונות שלנו ובעתיד שלנו.

עכשיו, הם בטח חושבים לעצמם, בואו נראה להם מה זו מלחמה, עכשיו בואו נראה להם מה זה להתעסק עם הסדר הכלכלי הקיים. חשבתם שאתם גדולים, שאתם יכולים לפגוע בנו? הנה, בבקשה, נוכיח לכם - בעיקר אתם העיתונאים, שחשבתם שאתם חכמים יותר מכולם - מה זה לשחק באש ואיך אנחנו יכולים להשיב אש.

ואנחנו, במקום להילחם בבעלי ההון, מצאנו את עצמנו שונאים כמה סטודנטים ומאשימים אותם במיתון הכבד שיפגע בכולנו.

"אז מה נעשה?" מצאתי את עצמי זורק לחלל הקפטריה.

"מה אנחנו יכולים לעשות?" אמר המפיק.

"נחכה לקיץ הבא", אמר השותף בקפטריה ולרגע היה נדמה לי שזיהיתי ברק מוכר בעיניו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו