בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הקולות האלה בלילה?

נדודי השינה מולידים מחשבות חתרניות

39תגובות

מאז שנולד התינוק, התחלתי לישון במרחב הציבורי. הבן הקטן שלי עוד לא למד להעריך את השינה, בעיקר לא זו הלילית. זה מעורר אצלי מחשבות מטרידות, מאחר שאני נמנה עם משפחה שיותר מכל דבר אחר מצטיינת בשינה. אני אוהב לישון, תמיד אהבתי לישון. כשהייתי קטן הלכתי לישון בשעה שבע, כשהתבגרתי התחלתי להיכנס למיטה בתשע. בניגוד לשמועה האומרת שפנסיונרים נהפכים לאנשים ממורמרים שמרגישים חסרי תועלת, הורי חיכו בכיליון עיניים ליום שבו שניהם יוכלו להפסיק לעבוד כדי שיוכלו לשכב לישון בכל שעה שיחפצו. פעם שמעתי את אשתי משוחחת עם גיסותי על הרגלי השינה המגונים של אחי. אשתו של אחי הבכור אמרה שהוא מאמין באמרה "אני ישן - משמע אני קיים".

בחודשים האחרונים השינה נהפכה בעבורי למטרה נשגבת. לפעמים נדמה לי שאם אצטרך לבחור בין הפסקת הכיבוש לעוד כמה שעות שינה, אבחר באופציה השנייה. גם הדרת אשתי לבדה בחדר ההורים עם התינוק לא הועילה במיוחד לאיכות השינה שלי. בהתחלה פרשתי מזרן בחדרו של בני הגדול, אך מהר מאוד הוא התחיל להתעורר בלילות ולמחות על נחירותי. ניסיתי לשכנע אותו בשיקולים של רווח והפסד: כדאי לו שאני אישן בחדרו, היות שאני מבוגר שיכול לשמור עליו בלילה מפני שודדים ומפלצות איומות שיכולות להיכנס לחדרו בכל רגע. אלא ששיטת ההפחדה לא הועילה במיוחד והוא דרש את השקט שמגיע לו.

הילדה הגדולה פסלה את על הסף את האפשרות שאתנחל בחדרה ואשתי הסכימה עמה: "היא כבר ילדה גדולה, כמעט נערה, איך בכלל חשבת שאתה יכול לישון בחדר שלה?" לא היתה לי ברירה אלא לנסות לישון ליד אשתי, שטענה שכבר השלימה עם מר גורלה ונחירותי הן לטענתה אחד הנסבלים שבחסרונותי. אלא שבמהרה התגלה הניסיון כבלתי יעיל, כי התינוק הערני התחיל לחשוב שהנחירות של אבא הן סוג של משחק - ובמקום להתעורר מדי שעה הוא נטה להישאר ער כל הלילה.

בלית ברירה התחלתי להניח את מזרני בסלון. מדי ערב אני מחכה שכל באי הבית ייכנסו למיטותיהם ורק אז אני מוריד את המזרן מעל הארון, פורש אותו ליד הספה בסלון, מציע אותו כל ערב מחדש, ומנסה להירדם - לשווא. מה לעשות שפיתחתי לי הרגל של קריאה בספר לפני השינה, וליד המזרן בסלון אין נקודת חשמל שאליה אוכל לחבר מנורת קריאה. כשאני מרגיש עייף מכדי להמשיך לקרוא וכבר מוכן להירדם, אני לא יכול להושיט את ידי אל המתג, לכבות את האור ולשקוע בשינה נעימה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

"אז תקנה כבל מאריך", אמרה אשתי שאיתרה את מקור הבעיה. "כן", עניתי לה במשך שבועות ארוכים, "מחר, אחרי העבודה, אחרי שאאסוף את הילדים אני אסע ואקנה כבל שיפתור לי את בעיית נדודי השינה". אלא שתמיד אחרי העבודה, אחרי שאני אוסף את הילדים, אחרי שאני מסיע אותם לחוגים, אחרי שאני עוזר להם בשיעורים, כל מה שאני רוצה לעשות זה להיכנס כבר למיטה. נכון, זה רק מזרן דק שאין לידו מנורת קריאה, אבל בשבילי הוא עדיין מיטה.

"אולי תקנה כבר מזרן אמיתי", הציעה אשתי כשהבחינה שהתחלתי ללכת כפוף בגלל כאבי הגב, "המזרן הזה יהרוג אותך". אבל המחשבה על קניית מזרן אמיתי, איכותי, בשביל לפרוש אותו בסלון נראתה לי מעוותת למדי, כי למרות החודשים הרבים שעברו עלי בסלון אני מעדיף להמשיך להאמין שזאת תקלה זמנית שתתוקן במהרה. אז בינתיים אני אסבול קצת מנדודי שינה ומכאבי גב ואמשיך להשגיח על בני ביתי: מן הסלון אני עוקב אחרי רעשיהם, ומדי פעם קם לבדוק את שלומם. אם בני הקטן אינו מתעורר בבכי מדי שעה, אני קופץ מהמזרן לוודא שהכל כשורה.

התינוק שלי מדאיג אותי. אשתי אומרת שעם שני הגדולים דאגתי באותה המידה, אלא שאני יותר רגיש הפעם, משום שהוא נולד פג. אני עוקב אחר ההתפתחות שלו: "למה הוא לא מתהפך?" אני שואל מדי פעם לאחר עיון באתרי אינטרנט שעוסקים בהתפתחות תינוקות. "כי הוא עדיין לא מרים את הראש מספיק גבוה", עונה אשתי. "למה הוא לא מרים את הראש?" אני שואל. "זה בסדר", היא מרגיעה, "אתה כבר בן 36 ועוד לא למדת להרים את ראשך".

בלילות אני תוהה לפעמים מדוע אין מחשבוני התפתחות גם לגילים יותר מבוגרים. מדוע לא כתוב בשום מקום מהי התנהגות נורמטיבית או רצויה למי שהגיע לחודש 432. מה הייתי צריך להספיק ללמוד לעשות עד עכשיו? איך גבר בגילי אמור להגיב על התפתחויות פוליטיות, כלכליות? איפה אני נמצא בגרף ההתפתחותי?

"אתה הולך ונטרף", אשתי התחילה לדאוג ממחשבותי ומהשקיות השחורות הנפוחות שצמחו סביב עיני. בתחילת השבוע היא החליטה לא לחכות עוד ונסעה בעצמה לקנות לי כבל מאריך. "אולי תקרא קצת וסוף סוף תוכל לישון קצת".

באותו ערב הצעתי את המזרן, מתחתי את הכבל, הצבתי את מנורת הקריאה במרחק נגיעה וסוף סוף יכולתי להתחיל לקרוא את "קומדיה בסולם מינורי" של הנס קיילסון. הספר נפתח בהתקפה אווירית, עם פליט, עם גופה של פליט. עוד מעט אני אירדם, אקרא עוד פרק אחד על הפליט הזה שמסתתר אצל בני זוג הולנדים. אני חייב לדעת מה עלה בגורלו של אותו פליט, למרות שאני יודע שהוא כבר מת. תכף אני אתעייף ואירדם, תכף החיים שלי יחזרו למסלולם.

כשגיליתי שקראתי כבר יותר מחצי ספר קפצתי מבוהל מהמזרן ורצתי לחדר השינה. הבן שלי לא בכה כבר יותר מחמש שעות. עמדתי מעל מיטת התינוק, הרמתי אותו בשתי ידי וניערתי אותו בעדינות. נרגעתי רק כשהוא התעורר בצריחה. "אתה משוגע", צעקה אשתי, "עד שסוף סוף הוא ישן רצוף יותר משעה אתה צריך להעיר אותו?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו