בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזוכה המסכן

ככה מילאתי לוטו בפעם הראשונה בחיי

32תגובות

זה היה בכלל רעיון שלי. באותו ערב באמצע השבוע הרגשתי מועקה גדולה על כך שאני צריך לעזוב את הבית, את הילדים ולנסוע לדבר לפני קהל באחת הספריות בצפון הארץ. אני לא יכול לדחות הצעות כאלו, במיוחד כשהמומחים לענייני כלכלה מנבאים שנה שחונה. את תחושת המועקה הגבירה אותה תחנת שידור פלסטינית שעולה בכל פעם שאני מתניע את המכונית. תחנה שמעולם לא בחרתי בה ולא נמצאת כלל ברשימת התחנות המתוכננות, אלא איכשהו, עם כיבוי המנוע והתנעתו מחדש, הרדיו שלי מתעקש להעלות את התחנה הפלסטינית - ועוד בעוצמת קול מרבית. כשתהיתי על כך באוזני אשתי, היא אמרה שהתחנה הזאת היא לבטח תזכורת שמימית למקרה ששכחתי לאן אני שייך.

הפעולה הראשונה שאני עושה עם כניסתי למכונית היא הנמכת עוצמת הקול ולחיצה על כפתור לבחירת תחנות מועדפות. אלא שבאותו יום שלישי, בעודי מחליש את הקול, החלטתי להישאר עם אותה תחנה פלסטינית, שעסקה בבעיית ההתאבדויות של צעירים בגדה המערבית - לא התאבדויות מטעמים לאומיים, אלא התאבדויות סולו של פלסטינים. הנתונים, בישר השדר, תופחים בהתמדה: מאות ניסיונות התאבדות של צעירים ועשרות רבות של מתאבדים פלסטינים מדי שנה.

עובדת סוציאלית פלסטינית, שעוסקת בבריאות המשפחה, סיפרה על העלייה הגדולה במספר המתאבדים וציינה שרוב הניסיונות הם של בחורות, אלא שהגברים מצליחים יותר בביצוע ובהשגת המטרה. בנימת קולה של המומחית היתה מעין נזיפה קלה לאותן בחורות עדינות שמחליטות להתאבד ובסוף חותכות איזה וריד, מדממות קצת ואיכשהו מצליחים בסוף להציל את חייהן.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אל הפייסבוק שלכם

אורח נוסף היה פסיכיאטר פלסטיני שפחות או יותר אמר שהוא לגמרי מבין את הצעירים שמחליטים לסיים את חייהם. הוא דיבר על מצוקות כלכליות, על תחושה של כלא, על עתיד שחור וחוסר תקווה. אותו פסיכיאטר השאיר אצלי את הרושם שהוא בעצמו ניסה כמה פעמים לשלוח יד בנפשו.

בזמן שמפקד תחנת המשטרה בחברון עלה לשידור וסיפק נתונים וסטטיסטיקות על מספר המתאבדים במחוז, הבנתי שאני חייב למלא לוטו. זאת לא היתה סתם הבנה, או סתם רעיון, זה היה משהו אחר - תחושה מלאת עוצמה שדמתה יותר לאות משמים, תחושה כל כך חזקה שמילאה את חזי תקווה וגאווה. התרגשות לא ברורה ותקווה גדולה ליוותה אותי כל הדרך אל הספרייה.

הטעות שלי היתה שביום המחרת שיתפתי בבוקר את הבמאי הג'ינג'י באותה הארה. "לוטו?" הוא אמר, "אז תמלא לוטו, מה הבעיה?"

"לא יודע", עניתי לו, "מעולם לא מילאתי טופס לוטו, אני אפילו לא יודע איך עושים את זה".

"אתה יודע מה?" הוא אמר וכבר אז התחלתי לחשוד בו שהוא גילה את הפוטנציאל, "לוטו יכול באמת לעזור לנו בימים קשים אלה. יאללה, בוא", הוא אמר וקם ממושבו, "הולכים לדוכן של מפעל הפיס. יש הגרלה הערב ויש אחד במרחק של חמש דקות נסיעה".

"40 מיליון", ענתה האשה שישבה בתוך הדוכן הצבעוני על שאלת הבמאי, שהתעניין בגובה הפרס הראשון.

"מה אני אגיד לך, זה בלי כסף", הוא עוד התבדח איתה, "תמורת 60 שקל את נותנת לנו 40 מיליון?"

היא ניסתה לצחוק בעל כורחה ושאלה כמה טפסים אנחנו רוצים.

"מה אתה אומר?" שאל אותי הבמאי, מנצל את ההזדמנות שניתנה לו, "נקנה טופס אחד בשותף?"

"אההההה", גימגמתי, "כן. בסדר, זאת אומרת, זה אפשרי?"

"אפשרי ועוד איך", הוא אמר ולקח ממני איזה 30 שקל.

"אתה רוצה לבחור את המספרים?" הוא שאל, "או שנלך על המכונה?"

"המכונה יכולה לבחור לנו?"

"אף פעם לא מילאת לוטו, אההה", הוא אמר לי וביקש מהמוכרת שהמכונה תבחר. המוכרת הוציאה מהמכונה את הטופס והוא הכניס אותו לכיס המעיל. "יאללה סבבה", הוא צחק, "20 אתה, 20 אני, מה רע?"

באותו ערב חיכיתי להגרלה של הלוטו ורשמתי את המספרים הזוכים - לא שידעתי בכלל מה המספרים שהיו בטופס שלנו, אבל רשמתי ליתר ביטחון וחיכיתי לטלפון מהבמאי. אלא שהטלפון לא הגיע וקרוב לחצות כבר לא יכולתי להתאפק וצילצלתי אליו לנייד. לא היתה תשובה. הוא בטח ישן, ניסיתי לנחם את עצמי, אנחנו חברים קרובים והוא בחיים לא היה עושה לי דבר כזה. אני בטוח שלא הייתי עושה לו דבר כזה, הייתי? לא, בחיים לא, תמיד הייתי בן אדם ישר, לפחות כשזה מגיע לכסף.

"תגידי", אמרתי לאשתי שכבר היתה שקועה בשינה.

"מה קרה, קרה משהו?" היא התעוררה מבוהלת.

"לא", הרגעתי אותה. "אם נגיד היית שותפה של מישהו, חבר, והיית יכולה לרמות אותו ב-20 מיליון, היית שוקלת את זה?"

"מה? מה אתה רוצה ממני? מה השעה בכלל?"

באותו לילה לא הצלחתי להירדם. ואיך אני יכול להירדם כשאי אפשר לסמוך גם על חבריך הקרובים ביותר, שלא לדבר על המין האנושי בכלל. מוקדם בבוקר הטלפון היבהב ושמו של הבמאי הג'ינג'י עלה על המסך. הוא בטח נרדם ובדק את המספרים רק עכשיו, חשבתי לעצמי וניסיתי להסדיר את נשימותי לפני שעניתי לו. איך יכולתי לחשוד בו בכלל, אני באמת פרנואיד בסופו של דבר.

"מה קורה?" הוא שאל, "הכל בסדר? ראיתי שחיפשת אותי אחרי חצות".

"מה? כן, סתם, חשבתי אולי אתה ער, היתה לי מחשבה בקשר לתסריט".

"וואי, נבהלתי כשראיתי שיחה שלא נענתה".

"סליחה, לא התכוונתי. תגיד, יצא לך במקרה לבדוק את הטופס?"

"ברור", הוא ענה, "חיכיתי להגרלה - כלום. הלכו ה-20 מיליון", הוא צחק. "טוב, אז ניפגש במשרד?"

"כן", אמרתי לו, "אבל תגיד, בדקת טוב? היתה לי תחושה טובה, תביא את הטופס איתך למשרד, נעבור שוב על ה..."

"בדקתי, תאמין לי", הוא קטע את דברי, "את הטופס זרקתי ורוקנו כבר את הפח".

לא אמרתי מילה. ניסיתי להתנהג בטבעיות. זו היתה טעות שלי שנתתי לו את הטופס. אבל אני אסתום את הפה, למרות שאני יכול להישבע שבתמונה של הזוכה המאושר עם הצ'ק יכולתי לראות תלתל ג'ינג'י סורר מבצבץ מתחת למסכה. עכשיו הוא יהיה חייב לשאת בתוצאות. מסכן, כל החיים הוא יסבול מנקיפות מצפון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו