בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדינה עם אופי

פגישה עם השטן בסופר, יום שישי, 13 בחודש

81תגובות

ידעתי שאסור לי לצאת מהבית, בטח לא בבוקר יום גשום, ודאי שלא בבוקר של יום שישי ה-13 בחודש. אבל לא היתה שום ברירה; "אין כלום", אמרה אשתי כשפתחה ביד אחת את דלת המקרר להוכיח את טענתה וביד השנייה החזיקה ילד ערבי רעב.

הנאחס התחיל כבר ברדיו, עם שני שדרנים שעודדו זה את זה ותמכו בחוק לכליאת הפליטים מאפריקה. אמנם זה חוק קשה, הסכימו שני הטרחנים, אך באותה נשימה קבעו שהוא חיוני מאין כמותו על מנת לשמר את אופיה של המדינה. צודקים, חשבתי לעצמי, מאז ומתמיד היה למדינה אופי חזק ואי אפשר עכשיו להתחיל לשחק איתו, פן חלילה תאבד המדינה את צלמה ותהפוך בן רגע לנאורה ושוויונית. הרי בלי אופי חזק יהיה קשה למדינה להעביר חוקים המונעים איחוד משפחות מאזרחים שלא נולדו לדת וללאום הרצויים.

כיביתי את הרדיו כדי להתמקד בנהיגה. אני לא נוצרי, אבל כשזה מגיע לימים מפחידים אני מכבד את כל הדתות ואת כל הכתות. נסעתי ממש לאט כדי שהאוטו לא יחליק, והתעלמתי מצפירותיהם של הנהגים העצבניים. "אולי ארוץ לפוליטיקה?" חשבתי לעצמי כשחיפשתי מקום חניה פנוי בשיווק השקמה. אמנם אני לא מנחה תוכנית טלוויזיה, אבל יש לי טור אישי. ואולי - פתאום הרעיון של הקמת מפלגה חדשה התחיל לחלחל בתוכי - ככה לא אצטרך יותר לכתוב טורים שבועיים?

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

כשעקבתי אחרי בני זוג שדחפו עגלה עמוסה לכיוון המכונית שלהם הייתי משוכנע שיאיר לפיד החליט ללכת לפוליטיקה בגלל הקושי הכרוך בכתיבה שבועית. אבל איזה מצע יהיה לי? ומי באמת ירצה לתמוך במפלגה שקוראת לפירוק אופי המדינה לאלתר ומציאת אופי חלופי?

שעה ארוכה המתנתי בסבלנות לבני הזוג, שפרקו את העגלה לתא המטען של מכוניתם, כדי לתפוס את מקומם. שני העצלנים לא החזירו את העגלה למקומה והשאירו אותה בחניה. "אני אקח אותה", החלטתי כשיצאתי מהמכונית והתחלתי לצעוד אל העגלה. "סליחה", קרא מאחורי קול נשי עדין וכשהסתובבתי ראיתי אשה נחמדה ממהרת וחיוכה מלאכי, "אתה רוצה את העגלה הזאת, או שאני יכולה לקחת אותה?"

"ודאי שאת יכולה לקחת", עניתי לה בעוד לחיי מעלות סומק, מרוצה מהג'נטלמניות שתמיד ידעתי שדבקה בי באופן טבעי.

ליד הכניסה לסופר גיליתי שכל עמדות העגלות ריקות ולידן כבר ממתינים לקוחות בתור. את בעלת החיוך הלבבי קיללתי עכשיו מכל הלב. ככה זה, לאנשים כאן אין טיפת נימוס, ועוד מדברים על אופיה של המדינה. הגשם התחזק ובינתיים לא היה זכר לעגלות. פניתי לקופה הראשית וביקשתי עזרה עם העגלות והקופאית בתורה קירבה לפיה מיקרופון עם צוואר ארוך ומתכוונן וקראה: "ווליד, ווליד, עזרה בעגלות מהר, ווליד".

אלא שווליד לא הגיע וגם לא העגלות. "אין לכם ברירה", קרא מאחורינו מוכר פרחים בחרמונית כחולה, ראשו מכוסה וידיו תחובות בכיסים בעודו מקפץ במקום כדי להתחמם, "תצטרכו להסתובב בחניה ולחפש עגלות. מאז שהפסיקו עם החמש-שקל, אף אחד לא מחזיר".

קניות בסופר ביום שישי בבוקר הן קללה, גם ביום שאינו ה-13 בחודש. זה סוג של עונש לכל אותם עצלנים שמתחו את החבל, שהתעצלו לצאת לקניות במשך השבוע וברגע האחרון גילו שאין להם ברירה. ביום שישי בשיווק השקמה אתה לא באמת יכול להסתובב עם העגלה לאורך המדפים ולבחור את המצרכים. השיטה היעילה ביותר היא להחנות את העגלה במקום בטוח, לרוץ מדי פעם לאסוף את המצרכים הנחוצים ולשוב אל העגלה בתקווה שהיא נותרה במקומה.

קיללתי את רשימת הקניות של אשתי, את חברות המזון ואת היצרניות של מוצרי הניקוי. מדי חמש דקות צילצלתי לאשתי בעצבים. "למה זה חייב להיות של סנו, אני לא מבין" ו"איזה קצפת בדיוק? יש לבישול, יש מתוקה, יש בכל האחוזים".

לקח לי יותר משעה ללקט את המצרכים שברשימה, ובכל פעם שהתקשיתי למצוא משהו, עובדי הסופר הערבים סייעו לי באדיבות. מדי פעם נשמע קול חבטה, או ניפוץ, ומיד לאחריו קריאה ברמקול: "חמדי, חמדי, להגיע בדחיפות למוצרי ניקיון, חמדי".

הקופאים הם לא ערבים. אלה שעוזרים לארוז, כן. אני יודע כי עברתי על פני כולם עד שבחרתי בקופה שהתור אליה נראה הקצר ביותר. אחרי יותר מעשרים דקות של המתנה שמעתי סוף סוף מפי הקופאית את צמד המילים המיוחל "כרטיס מועדון". כל כך שמחתי לענות "אין", והושטתי את ידי לעגלה לרוקנה. רק הרמתי את הבקבוק הראשון והפקק שלו נחלץ מעצמו. נוזל שקוף הרטיב את כפות ידי וטיפטף על הרצפה.

"זאת חומצה", קרא מאחורי קול מוכר, וסיבוב של הראש גילה את בעלת החיוך שגנבה לי מוקדם יותר את העגלה. "חמדי, חמדי, להגיע בדחיפות לקופה 3", שמעתי ברמקול כשהנחתי את הבקבוק על הרצפה. ידי התחילו לבעור והאשה שמאחורי אמרה בחיוך זדוני, "אתה חייב לשטוף את הידיים מהר, זה מסוכן".

בחיים לא, החלטתי. הרגשתי שאם אני מוותר לה עכשיו על תורי אני מוותר על כל ערכי, לא שאני יודע מה הם בדיוק. אני לא אכנע לאופי שלה ולא לכאב שבידי. ויתור לאנשים כמותה לא יסייע לי להגיע רחוק בפוליטיקה. "זה בסדר", עניתי לה וניסיתי להמשיך בריקון העגלה, אלא שמהר מאוד גיליתי שהצריבה קשה מדי ואם אני לא רוצה לבלות את יום שישי הארור הזה במיון, עלי לוותר ולרוץ לשטוף את הידיים.

נתתי למים לזרום על ידי שעה ארוכה בניסיון לשכך את הכאב, לפני שעשיתי את דרכי בחזרה לקופה. כל כך קיוויתי למצוא את אותה אשה שטנית, בתקווה שיהיה לי מספיק אומץ לנזוף בה. אולי אצעק עליה, אכנה אותה חוצפנית, אאשים אותה בשמחה לאיד ובעוד משהו שניסיתי לנסח, שקשור לאופיה של המדינה.

"זה 1,245 שקל", אמרה הקופאית כשהתקרבתי לקופה.

"מה?" לא הבנתי על מה היא מדברת.

"האשה הזאת", אמרה הקופאית והחוותה בראשה אל האשה-השטן שהיתה אחרי בתור, "ארזה לך כבר את הכל בעגלה".

"ממש תודה", עניתי והבטתי על השקיות מסודרות בעגלה שלי כמו שמעולם לא הייתי מצליח לסדר אותן.

"אולי כדאי שתמרח משחה בבית", היא אמרה אחר כך.

בושה גדולה ליוותה אותי כל הדרך אל המכונית. העברתי את הדברים למכונית לאט ובעדינות. כשסיימתי הבטתי לרגע בעגלה הריקה, הבטתי סביב לוודא שאיש אינו רואה - ודחפתי אותה בין שתי מכוניות חונות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו