בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה דווקא כאן

האם באמת אני רוצה לגדל את ילדי בשכונה יהודית שבה אני הערבי היחיד?

151תגובות

באותו בוקר הסעתי את הילדים לבית הספר ובמקום לנסוע למשרד חזרתי הביתה כדי לצאת יחד עם אשתי והתינוק למשפחתון. אשתי כבר ביקרה שם והתרשמה לטובה וזאת הפעם הראשונה שהיא לוקחת את התינוק, "בהתחלה לכמה שעות", היא אמרה, "וכדאי שגם אתה תבוא, לפחות לראות איפה זה נמצא".

החניתי את האוטו בפתח הבניין וטיפסתי לדירה, התינוק כבר היה מוכן וחגור בסל-קל שלו ולבי נכמר למראה החיוך שעלה על פניו. הייתי מעדיף שהוא יישאר בבית בגיל הזה, שהוא יהיה עם אמא או איתי, אבל אני יודע שאין ברירה. מאז שמירת ההריון וחופשת הלידה הארוכה אני מתרוצץ בין בתי הספר של הילדים, החוגים, הרופאים, הקניות ולא מצליח לעבוד יותר מחמש שעות ביום מצוין.

גם אשתי הולכת ומאבדת את שפיותה. את לימודי הפסיכותראפיה היא סיימה חודש לפני הלידה, את עבודה הגמר כתבה ממיטת בית החולים, והיא השתוקקה להתחיל כבר בעבודה החדשה שאליה התקבלה, באחת מהתחנות לבריאות הנפש בעיר. "לפעמים אני מפחדת ששכחתי את מה שלמדתי", היא אמרה לי בשבוע שעבר במבט מלא דאגה, ואני הערתי, ספק בשביל להצחיק ספק בשביל להקניט, שסביר להניח שכל מה שהיא למדה מתמצה בשתי מילים: "אמא אשמה".

חגרתי את הסל-קל במושב האחורי, אשתי התיישבה לידו ולפני שנכנסתי אל המכונית שמתי לב לפתק שהוצמד לשמשה הקדמית. משכתי מעט את המגב ולקחתי את הפתק. "למה דווקא כאן?" קראתי וקימטתי מיד כשאני מביט באשתי.

"מה זה היה?" היא שאלה כשהתנעתי את המנוע, שהשמיע רעש לא מוכר.

"שום דבר", עניתי לה, מנסה לשלוט ברעד שאחז בגופי, "סתם פרסומת".

"מה זה הרעש הזה?" היא שאלה כשהתחלתי לנסוע והרעש מכיוון המנוע רק גבר והלך.

"לא יודע", עניתי, "לא יודע, בסדר?"

"מה, אתה עצבני?"

"אני לא עצבני", עניתי, "למה את אומרת שאני עצבני?"

"אני יודעת שאתה לא רוצה שאני אשלח את הילד למשפחתון, אבל מה אתה רוצה שאני אעשה? מה אני אעשה? אני אשתגע אם אשאר בבית, אני אשתגע, אתה חושב שלי זה לא קשה?"

"זה ממש לא העניין", עניתי.

שתקנו עד המשפחתון. סחבתי את הסל-קל הכבד וניסיתי לחייך אל התינוק ולשדר שהכל בסדר, שהחיים האלה ראויים לחיות אותם. ניסיתי להאמין בכל התיאוריות שאומרות שמשפחתונים הם טובים, שלראות ילדים אחרים זה בריא חברתית, נפשית ובריאותית. ניסיתי לשכנע את עצמי שעל תינוקות לחלות על מנת להתחסן, שתינוקות נועדו לחיים האלה והם יתגברו על מכשולים, שנטישת ההורים בגיל חצי שנה רק תחשל אותו ותהפוך אותו לאדם טוב יותר, בריא יותר, בעיקר בנפשו.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

תראו אותי, חשבתי לעצמי כשמילות הפתק שעל מכוניתי עדיין מהדהדות באוזני, "למה דווקא כאן?" תראו אותי, לוקח את הבן הקטן שלי למשפחתון קרוב לבית, משפחתון יהודי, מטפלת חמודה אבל יהודייה, ילדים מתוקים אבל יהודים, לוקח את הבן שלי להיות שונה, אחר, בגיל חצי שנה, ופתאום זה נשמע הרבה יותר מאיים, הרבה יותר רציני - "למה דווקא כאן?"

לא יכולתי להישאר במשפחתון יותר מדי זמן. המבט התוהה של בני, הילדים החמודים, אך עדיין עם אותו מבט חסר אונים שבו הם מקבלים את הזר החדש, עוד אחד כמוהם, עוד אחד שיצטרך להתחשל, להתרגל, לאהוב את התנאים החדשים ולהתחיל להבין שהחיים זה לא משהו בכלל, ובעיקר אותו מבט של בני, שייחסתי לו סוג של הבנה, סוג של השלמה.

"תשמעי", אמרתי לאשתי, "אני חייב לטפל באוטו, בסדר? אני אתקשר לחברת הליסינג ואעדכן אותך".

"בסדר", היא אמרה בנימה של הקלה.

"זה נשמע לי כמו רצועת אלטרנטור קרועה", אמר האיש מחברת הליסינג כשסיפרתי לו בטלפון על הרעשים מהמנוע ועל מנורת הבטרייה האדומה שנדלקה עם ההתנעה. עד שיבוא גרר עלולות לעבור שלוש שעות והאיש מחברת הליסינג הציע שאסע למוסך והבטיח שבתוך חצי שעה אהיה בחוץ עם רצועה חדשה.

הם גם חיבלו לי במכונית, אני יודע, "למה דווקא כאן?", כי אני אידיוט, זה למה. כי אני חי בתוך אשליה, כי אני חושב שאם יש לי שכנים נחמדים ובית ספר דו לשוני אז גם החיים במדינה הזאת נראים כך. אין סיבה שדווקא כאן, התחלתי להצדיק את כותב הפתק, פתאום הבנתי שיותר מאשר ניסה לאיים הוא מנסה לעזור לי: האם באמת שכונה במערב העיר, שכונה יהודית שבה אני הערבי היחיד, היא המקום שבו ארצה לגדל את ילדי? הרי לא היה כתוב בפתק "ערבים החוצה - תג מחיר", היתה בסך הכל תהייה כנה ומשכנעת בנוגע למקום שבו בחרתי לגור. בסופו של דבר גם אבי שאל: "למה דווקא שם?"

"זה ייקח לפחות שלוש שעות", אמר המוסכניק שקיבל את פני, פתח את מכסה המנוע ומיד ראה רצועה קרועה.

"הבטיחו לי חצי שעה".

"לפחות שלוש שעות", הוא חזר על דבריו.

האיש מחברת הליסינג התנצל ואמר שישלח רכב חלופי, "בדרך כלל לוקח שלוש שעות לרכב חלופי, אבל בגלל שהסכמת להגיע למוסך אני אזרז את העניין".

חלפה שעה המתנה במוסך והרכב החלופי המובטח לא הגיע. "אני מצטער", אמר איש הליסינג, "אין לנו מכונית מנהלים מוכנה, אכפת לך לנסוע ברכב יותר קטן?"

"לא", עניתי לו, "כל רכב יתאים".

חיכיתי שלוש שעות במוסך ושום רכב חלופי לא הגיע. המוסכניק שטיפל במכונית הגיע לחדר ההמתנה והודיע שהרכב יהיה מוכן בעוד חצי שעה.

"תגיד", שאלתי אותו במתח רב, "אתם יודעים מה קרע את הרצועה? האם זו חבלה?"

"חתולים", השיב המוסכניק, "בחורף הם אוהבים להסתתר שם ולהתחמם, אתה מתניע והציפורניים שלהם קורעות את הרצועה. תנסה לדפוק על מכסה המנוע לפני ההתנעה".

אשתי והתינוק בילו במשפחתון קרוב לארבע שעות. "הוא צרח ללא הפסקה", היא אמרה כשאספתי אותה, "אני לא מחזירה אותו לשם".

"אנחנו צריכים לעבור מכאן", אמרתי לאשתי בנסיעה הביתה.

"מה?", היא זעקה, "מה נכנס לך לראש עכשיו?"

כשהחניתי את הרכב בכניסה לבניין הבטתי אל מכונית שחנתה במקום שבו חניתי קודם, כשחזרתי הביתה לאסוף את אשתי והתינוק. "למה דווקא כאן" - זה היה אותו כתב יד על השמשה הקדמית - "אתה חוסם את הגישה לפחי האשפה!"

צחקתי בקול רם.

"אתה דפוק", אמרה אשתי, "אתה פשוט פסיכי, ואתה יודע למה?"

"לא", עניתי לה, "למה?"

"כי אמא שלך אשמה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו