שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

קפה ערביקה

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סייד קשוע
סייד קשוע

"אתה יודע", אמרה אשתי בבוקר יום ההולדת שלה, עוד בוקר של לילה שבו ישנה בדיוק כמו התינוק, קרוב לשעתיים, "לפני שנה, כשעוד יצאתי מהבית, שתיתי קפה בבית של אחיך והוא היה מצוין, יש להם מכונה נהדרת, אתה יודע כמה בא לי קפה טוב?"

"לא ידעתי שיש להם מכונה בכלל", אמרתי את האמת ונמנעתי מלאחל לה מזל טוב, כדי שתחשוב כמנהגה ששכחתי את יום ההולדת שלה, וזירזתי את הילדים - מי לשירותים ומי לצחצוח שיניים - כשאני מתעקש ש"עם כל הכבוד למכונות, אין כמו קפה פשוט, בעיקר כשהגרגרים שלו חורקים בין השיניים".

בדרך לבית הספר סיפרתי לילדים שאחרי הלימודים נלך לקנות עוגה ובלונים ונכין לאמא יום הולדת הפתעה, כי "היא בטוחה ששכחנו".

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

איור: עמוס בידרמן

הטלפון הראשון שעשיתי באותו בוקר היה אל אחי בעל המכונה. "קרה משהו?" הוא שאל כשזיהה את קולי ואני שמחתי לגלות שאני לא החרדתי הדפוק היחיד במשפחה וחשבתי שאולי כדאי שאצלצל לאחים שלי בתדירות קצת יותר גבוהה. "הכל בסדר", הרגעתי אותו, אם כי החששות שלו דעכו רק כשסיפרתי לו שזה יום הולדתה של אשתי ואני רוצה לקנות לה מכונת קפה כמו שיש להם בבית, וביקשתי לדעת פרטים.

"אההה", הוא השמיע אנחת רווחה ואמר שאין לו מושג איזו מכונה יש להם, אבל הוא תיכף ישאל את אשתו וישלח לי את הפרטים בהודעת טקסט. "ותקשיב שנייה", הוא ביקש בטון רציני, "רציתי לדבר איתך על נושא רגיש", הוא לקח אוויר, "אתה יודע שאני ואשתי טסים לתאילנד בסוף השבוע ומשאירים את הילדים אצל ההורים?"

"כן", עניתי לו, "אמא סיפרה לי, איזה כיף לכם".

"אז אני ואשתי חשבנו", הוא קטע אותי, "שאם קורה משהו, חלילה, אתה יודע, טיסות, טיסות פנימיות, צונאמי..."

"באמת", ניסיתי להיות הבוגר האחראי, למרות שמבחינתי בטיסה לתאילנד באמת יש סיכוי של חמישים אחוז שלא חוזרים, "אל תדבר שטויות, הכל יהיה בסדר, מה קרה לך?"

"אני מקווה כך", הוא נאנח. "על כל פנים חשבנו שאנחנו רוצים, זאת אומרת אם זו לא בעיה מבחינתכם, שאתם תגדלו את הילדים אחרינו".

"אוי", השתקתי אותו, "אתה דפוק?" - ובראשי כבר התחלתי לתכנן איפה אני משכן את שניהם ולאיזה משפחתון אני שולח את הקטן. "הילדים שלך בעיניים שלי", אמרתי לאחי, "אין לך מה לדאוג, אתה יכול להתרסק..." נפלט לי. "בכל מקרה, הכל יהיה בסדר, טיסה זה הדבר הכי בטוח בעולם".

חמש דקות אחר כך קיבלתי מאחי הודעת טקסט עם שם המכונה, "נספרסו".

"אוי", אמר הבמאי הג'ינג'י, ששיתפתי אותו בתוכניתי, בזמן ששגיתי בהגיית שמה של מכונת הקפה, "הם בדיוק פתחו חנות בקניון ממילא".

אני שונא את קניון ממילא, מעולם לא ביקרתי שם והמעבר דרכו לכיוון העיר העתיקה תמיד צרם לי. מעין מתחם של חנויות פאר מצועצעות שהרסו את הנוף של החומה ושל העיר העתיקה. כשזה מגיע לשימור בניינים, ירושלים היא אחת העלובות בערי העולם. כל הזמן מחפשים כאן דברים מתחת לפני האדמה ואת מה שיש מעליה נוטים לרמוס ולהעלים לטובת עוד ועוד בניינים וחנויות. אבל לא היתה לי ברירה, למען יום הולדתה של אשתי הייתי מוכן להקריב כמה ערכים ולנסוע לקניון ממילא.

"יפה", היתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחי כשטיילתי בשדרה, אך ניסיתי לרמוס אותה בכוח. מלון מפואר, בתי קפה נוצצים וחנויות מעצבים לצד חנויות שמוכרות אך ורק מותגים עם שמות מפוצצים.

ניסיתי לצעוד בבטחה, לנסות ולשדר שייכות למקום היוקרתי. הצטערתי מעט שלא התגלחתי באותו בוקר. אילו ידעתי שבשעת צהריים אצעד כאן הייתי מוותר על חולצת הסופרמן ומעיל הקורדרוי שירשתי מאחי הצעיר. מסכן הוא והטיסה שלו, אני אעשה הכל בשביל שהילדים שלו לא ירגישו בחסרונו ולא, דיכאתי את המחשבה הזדונית, לא אחכה לראות אם הם יחזרו לפני שאני קונה מכונת קפה - הם יחזרו בשלום וימשיכו להשתמש במכונת הקפה שלהם.

חנות הקפה התאימה לסביבה שבה היא ממוקמת. דיילים בחליפות שחורות עמדו מאחורי דלפקים, ועם כניסתי לחנות ניגשה אלי מוכרת מחויטת בחיוך מסביר פנים. "שלום, איך אני יכולה לעזור לך, אדוני?"

לא צריך יותר מאשר לפנות אלי בחיוך ובמילת הקסם אדוני כדי שאבזבז כפול ממה שתיכננתי. לקוחות כמוני הם בדיוק הסיבה שמנהלים מכריחים דיילים לחייך ולהשתמש במילה אדוני.

"אני מחפש מכונת קפה", אמרתי במבוכה על שעוד אין לי אחת, "אבל טובה", הוספתי. הבחורה החייכנית הראתה לי את המכונות השונות, ואני כבר סימנתי לעצמי את אחת היקרות. הרי איך ייתכן שאתפשר על פחות מזה? מה יגידו - קנה בלי מקציף אוטומטי? "הדבר החשוב באמת הוא הקפה שלנו", אמרה המוכרת, "אתה מכיר את הקפה שלנו?"

"ודאי", שיקרתי לה. ישבתי מול חוברת הסברה בניסיון לבחור את הקפה המועדף עלי, היו שם 16 סוגים שונים שלא אמרו לי דבר. יש משהו שנקרא פולי ערביקה שניסיתי להתרחק ממנו, פן חלילה תחשוד המוכרת שאני מכור להל. מהר מאוד הבנתי שפולי הערביקה מופיעים כמעט בכל סוגי הקפה, כך שהנחתי שזה דווקא דבר טוב. היה שם קפה שהוגדר עוצמתי ומלא ניגודיות, ואני לא ידעתי אם אני רוצה קפה עם בעיות זהות והלכתי על הפחות עוצמתיים. קפריסיו נשמע לי מתאים, בעל זר ניחוחות מאוזן והרמוני, מגע קל של חומציות ואופי מובחן של תווי דגנים.

אחרי כמה חיוכים קניתי את המכונה הביתית היקרה ביותר ובחרתי כמה שרוולי קפסולות של סוגי קפה שנשמעו לי פחות לוחמניים. "יש לך טעם טוב", אמרה המוכרת ואני חייכתי בלי לדעת מה בדיוק הטעם שלי.

חמוש בחיוך של חבר במועדון הקפה היוקרתי אספתי את הילדים. נסענו לקנות עוגה טובה אבל לא מצאנו נרות ובלונים.

"הפתעה", צעקו הילדים כשנכנסו הביתה ואמא חיבקה ונישקה אותם. "טררררם", אמרתי והוצאתי את מכונת הקפה מהקופסה, "בדיוק מה שרצית".

הילדים ערכו שולחן למסיבה הצנועה וחתכו את העוגה בזמן שעיינתי בדף הוראות ההפעלה של המכונה. "הכל מוכן", הכרזתי כשהכנסתי את השקע לחשמל, ובאותו רגע התחילה אשתי לבכות. "מה קרה?" שאלתי.

"אין חלב", היא אמרה ולא יכלה לעצור את הדמעות, "אין חלב".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ