שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סייד קשוע
סייד קשוע
סייד קשוע
סייד קשוע

זאת פעם ראשונה שאני מבין לעומק מה זה להיות יהודי בארץ. פעם ראשונה שאני מזדהה כל כולי עם העם הזה. איזה אידיוט הייתי שתקפתי בעיתון את המדיניות הישראלית, שהעליתי האשמות בגין גזענות, אפליה, התנשאות ושנאה לערבים. טעיתי, חטאתי והגיעה העת לתקן.

"אני לא רוצה לשמוע מילה אחת", נזפתי בילדים שהתלוננו כשהחלפתי באוטו את הדיסק של פיירוז באחד של מאיר אריאל, "ותשכחו ממה שאמרתי לכם עד עכשיו. אתם כן יכולים לדבר ביניכם בעברית, אך ורק בעברית, אתם מבינים?"

"אתה מוכן להירגע, בבקשה", אמרה לי אשתי כשהתנעתי את הרכב בדרך חזרה הביתה, לשכונה שלנו, לעיר המערבית, שם אני מרגיש בבית בין אנשים שמכבדים אותי כפי שאני. הייתי חייב לנשום עמוק לפני שעניתי לאשתי הערבייה. היא בדיוק כמוהם, כולם אותו הדבר, בניגוד למה שהכרחתי את עצמי להאמין. אבל זהו, די, נגמר הסיפור הערבי הזה. "לא", עניתי לה בנחרצות, "אני לא מוכן להירגע".

איור: עמוס בידרמן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

"אתה לא חושב שאתה מגזים?" היא אמרה, מנסה להתאפק ולא לצחוק. היא לא מבינה שאני יכול לשמוע את הצחוק שלה, שהזיוף הזה לא עובר אותי, הרי היא צחקה מוקדם יותר, כולם צחקו ולעגו לי ישר בפנים. ועל מה? בגלל מה? בגלל שניסיתי להיות נחמד? מגיע לי, בסופו של דבר, מגיע לי הלעג הזה שהערבים אינם ראויים לו, מה להם ולתרבות, מה להם ולנימוסים?

"ותדעי לך", ניסיתי למחוק את החיוך שלה, "שזהו זה, לחברים הערבים האלה שלך אני לא חוזר יותר בחיים, הבנת?"

"הם החברים שלך", היא אמרה ואני החלטתי לא להגיב. וערב קודם לכן עוד חירפתי את נפשי בנסיעה בלב הסערה מירושלים אל הספרייה בזיכרון יעקב כדי לפרוש את האג'נדה שלה לפני קהל קוראים, אג'נדה ולפיה אנחנו כן יכולים לחיות ביחד, ערבים ויהודים, אג'נדה שלפיה כולנו שווים ואין מקום לפחדים, חששות, הכחשות והפרדות. והנה, בבוקר שלמחרת החברים הערבים של אשתי, אפילו אם הם חברים שלי, מוכיחים לי שאני טועה.

ארוחת בוקר אחת שאליה הוזמנו בביתם של חברים הצליחה להעיר אותי מתרדמת רבת שנים. מילא, אם היו רק החברים, אלא שהם טרחו להזמין עוד משפחה של ערבים, שמעולם לא פגשתי, לאותה ארוחת בוקר. כשאני חושב על זה עכשיו, אני משוכנע שזאת היתה התוכנית. הם ישבו ותיכננו כיצד להשפיל אותי מול אנשים זרים בארוחת הבוקר של יום שישי. ארוחת בוקר של מאכלים ודברי מאפה ערביים, כאלה שכבר הרבה זמן לא אכלתי ועכשיו אני יודע שמעולם לא אהבתי.

הלוואי שהיתה לי הזדמנות לשחזר את הארוחה, כי אז - במקום להיות בן תרבות ולהחמיא למארחים על כל מיני מאפים ספוגים שמן זית והזעתר הזה שלהם - הייתי אומר להם את האמת, הייתי אומר להם שאני מעדיף פרוסה של לחם קל עם חמאה וריבת תפוזים. הייתי אומר להם, לא, זה לא טעים לי כל העג'ין או איך שאתם קוראים לו, שהזעתר הטחון והשומשום הזה נכנס לי בין השיניים ושהשמן-זית שלהם עושה לי צרבת, שלא לדבר על סלט הטבולה שיאה יותר למאכל כבשים.

>> לכל הטורים של סייד קשוע

הכל התחיל בגלל הלבנה הארורה. ישבנו סביב השולחן וניהלנו שיחה נימוסית עם משפחה שאנחנו פוגשים בפעם הראשונה. נאבקתי בפיתה עם איזה ממרח של ערבים ומתוך רצון להחמיא, להיות מנומס ולהודות למארחים, שיבחתי את המאפים שלהם ואת המאכלים שלהם, שמחזירים אותי אל הכפר ואל הילדות הענוגה. "יו", מצאתי את עצמי אומר, "כמה זמן לא אכלתי בצל ירוק טעים כזה", ואחר כך, "הצנון הזה ממש כמו שסבתא שלי זיכרונה לברכה היתה מגדלת בחצר" (למרות שמעולם לא אהבתי בצל ירוק, והייתי מחליף אותו בשמחה בעלה חסה בייבי). "אתם חייבים לנסות את הביצים האלה", עוד חייכתי לילדים שלי, זה מעדן".

"טעמת מהלבנה?" פנה אלי אבי המשפחה המארחת, שחשבתי לתומי שהוא חבר ותיק.

"הלבנה?" שאלתי כשהוא הושיט לעברי צלחת של לבנה שנפרסה בצורת גלים ונצבעה בירוק עדין של שמן זית.

"אתה חייב לנסות את הלבנה הזאת", אמר אותו חבר, "זו לבנת עזים שלא אכלת כמותה בחיים".

לקחתי לי טעימה על קצה המזלג וגיליתי באמת לבנה בעלת מרקם אוורירי, טעם אלוהי, לבנה שבאמת לא טעמתי כמותה מימי. "זה נפלא", כמעט צעקתי בארוחה, כולי נפעם מהלבנה, "זה פשוט מדהים", העמסתי לעצמי עוד מלבנת העזים המיוחדת והפצרתי באשתי שתטעם גם היא ממנה. "מעולם לא אכלת דבר כזה", אמרתי לה כשטבלתי שוב את הפיתה עם הזעתר בלבנה.

"לא", היא אמרה, "אני כבר שבעה".

"את חייבת", ניסיתי להתעקש, מנסה להבהיר שלבנה כזאת היא מעשה אמנות נדיר. "איפה קנית את זה?" שאלתי את חברי המארח.

"אני מקבל שני קילו כאלה בלבד כל שנה, שני קילו וזהו לעונה", הוא ענה.

"מה אתה אומר?" המשכתי, "מאיפה?"

"מג'פתליק", הוא השיב, "אתה יודע איפה זה הג'פתליק?"

"לא", עניתי.

"זה כפר מאוד קטן ומיוחד מצפון ליריחו, יש לי מכר שם שמביא לי שני קילו בעונה הנכונה".

"אתה יכול לדבר איתו בשבילי?" - הבטתי בפניו של חברי במבט מתחנן, מבט כזה שהעלה חיוך על פני כל הנוכחים בארוחת הבוקר הארורה.

"אתה יודע מה", ענה חברי כשהוא מחייך אלי, "אתה כזה חבר טוב, אני אדבר עם האיש שלי מג'פתליק ונראה מה נעשה. ואם הוא לא יכול, כי זה מצרך נדיר, אני מבטיח שבשנה הבאה אחלוק את המנה שלי איתך, אתה קילו ואני קילו".

"תודה רבה", עניתי לו עם דמעות בעיניים.

"אתה רוצה עוד?" הוא שאל והושיט לעברי את צלחת הלבנה היקרה מפז.

"תודה", אמרתי וקצת הצטערתי שאני גומר את הלבנה ליתר האורחים.

"אל תדאג", ענה לי החבר של החבר, שזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו בחיים והסתפק עד אז רק בטעימה קטנה מלבנת העזים, "שיהיה לך לבריאות".

"את לא יודעת מה את מפסידה", אמרתי לאשתי שסיימה לאכול ושתתה תה עם נענע.

"היא לא הפסידה כלום", אמרה אשתו של המארח והתחילה לצחוק, ויחד איתה התחילו גם כל האחרים לצחוק, "זה לבנה מהסופר", היא התקשתה לסיים את המשפט מרוב צחוק, "לבנה של יהודים".

כולם צחקו ואני הרגשתי שאני רוצה להיעלם, למות. הבטתי בפניה של אשתי לקבל מעט הבנה, מעט תמיכה באמצע האקט הפולקלוריסטי המצחין שלהם, כשמדי פעם מישהו משתעל כשהוא משמיע את המילה ג'פתליק, או לבנת עזים, והתגובה שלה, של אשתי, כאבה לי יותר מצחוקם המתגבר של הערבים סביב השולחן. היה לה חצי חיוך בזווית הפה שאמר, "מגיע לך, חתיכת דביל".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ