בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מפגשים בכפייה עם תלמידי תיכון

זו שליחות, אני אומר לעצמי. אך מי לעזאזל שלח אותי?

102תגובות

"זה לא מה שאמרו בתחזית בתחילת השבוע", אמרתי לאשתי כשהבטתי מהחלון בבוקר הגשום של יום חמישי, "מה את אומרת?"

"הילדים נורא יתאכזבו", היא ענתה כשהביטה בתורה על הגשם המתגבר, "מה שתחליט, העיקר שלא תהיה לחוץ, גם לי לא יהיה כוח לנסוע איתך אם תהיה לחוץ".

"טוב", אמרתי לפני שהערנו את הילדים לבית הספר, "את מתקשרת לבטל?"

"מה שתגיד", היא ענתה.

אין ברירה, שיכנעתי את עצמי בדרך לעבודה, אני באמת לא יכול לנסוע בגשם החזק הזה עם הילדים לצפון. נסיעות בגשם תמיד הלחיצו אותי, שלא לדבר על נסיעה בגשם עם הילדים. אני אסע לבדי לכפר ורדים, ההרצאה שלי שם מתחילה בשמונה בערב, אסיים קרוב לתשע וחצי, ואם יהיה לי מזל אצליח לעלות על הרכב ולנסוע חזרה לירושלים בשעה עשר. זה ייקח שעתיים וחצי לחזור דרך כביש 6, ואני גם אעצור לפחות פעם אחת לשתות קפה ולהתרענן.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

אני מסוגל לעשות את זה, ניסיתי לשכנע את עצמי, זה יהיה בסדר. הגשם התחיל להיחלש עוד לפני שהגעתי למשרדי חברת ההפקה בנוה אילן, ורגשות אשמה על ביטול סוף השבוע בצימר עם הילדים התחילו לתקוף אותי. "הגשם נחלש", אמרתי לאשתי בטלפון, "מה את אומרת?"

"מה שתגיד", היא ענתה, "אני כבר התקשרתי לבעלת הצימר וביטלתי את ההזמנה. היא הבינה והיתה מאוד נחמדה".

כל כך רציתי להתרחק קצת מהעיר, לברוח מירושלים ולו ליומיים. נגמרו לי הכוחות והייתי משוכנע שסוף שבוע עם הילדים עשוי להחזיר מעט מהאמון לחיי, לחייהם. בכל זאת הגשם נחלש, חשבתי לעצמי, ואני באמת צריך מנוחה לקראת עוד שבוע שמצפה לי: הכתיבה לעונה חדשה, לעיתון, ורעיונות אחרים שאני עובד עליהם. אבל בעיקר אני זקוק למנוחה לקראת אותם מפגשים עם אנשים, אותם אירועים כמו זה שהייתי צריך להעביר בכפר ורדים, אירועים שלעתים מוגדרים הרצאות, ובמקומות אחרים - מפגש עם יוצר, סופר, עיתונאי. בשבוע הזה היו לי כבר שניים כאלה, והמפגש בכפר ורדים יהיה השלישי.

לרוב, כאשר אלה מפגשים בספריות או במרכזי תרבות, המלאכה אינה קשה במיוחד. בסופו של דבר אני נפגש עם קהל קוראים שמכיר את הכתיבה שלי, את הטורים, את הספרים, ובא באמת לשאול שאלות ולהכיר מקרוב. המפגשים הקשים הם אלה שאני מכנה מפגשים בכפייה: השתלמויות לקצינים, הרצאות מול פקידי ממשלה והקשים מכל, שבגללם הייתי חייב לברוח קצת ולהתאושש - הם מפגשים עם תלמידי התיכון. אוי אלוהים, תלמידי תיכון, למה אני עושה את זה בכלל? כאילו חסרה לי עבודה.

זו שליחות, לעתים אני מנסה לשכנע את עצמי, אך מי לעזאזל מינה אותי לשליח, מי בכלל שלח אותי? משום מה, כשאני מוזמן לתיכונים אני עונה בחיוב, יודע היטב שזה יהיה קשה עד נורא, אבל אני חושב שהנערים האלה נשלחים עוד מעט להיות חיילים ואולי בכל זאת - אולי הם ישמעו אותי, יקשיבו לי, ואולי אצל אחדים, אולי אפילו רק אצל אחד, אני יכול לנטוע מעט ספק. לא חלילה ספק כזה שימנע ממנו להתגייס לצבא, אבל אולי ספק כזה שיגרום לו להבין למה הוא נכנס, ספק כזה שיגרום לו להבין שהוא מתמודד עם בני אדם.

"צמאי דם", צעק לעברי נער באותו שבוע, "צמאי דם שכל רצונם להשליך אותנו לים".

לדבר אל תלמידי תיכון בשבוע של קרבות בדרום היה קשה במיוחד. "המחבלים זורקים עלינו טילים", טענו התלמידים, "אחרי שיצאנו משם!"

לך תסביר שאתה לא דוגל באלימות, לרכך לפני שאתה מסביר להם שעזה זה בית סוהר אחד גדול של פליטים. לך תסביר לתלמידי תיכון מה זה פליטים חסרי תקווה שרואים בישראל את מקור מצוקתם. לך תסביר לתלמידי תיכון שעשו "מסע ישראלי", ולמדו על תוכנית החלוקה, שלישראל יש אחריות למצבם של הפליטים.

אוי אלוהים, כמה שאני זקוק לחופש הזה, כמה אני רוצה לנתק את הטלפון ולהיכנס לצימר עם אשתי והילדים.

"תזמיני חזרה", אמרתי לאשתי, "נוסעים".

"ואתה לא תילחץ?" היא שאלה.

"מבטיח. אני כבר חוזר הביתה".

הילדים שמחו כל כך כשהוצאנו אותם מהכיתות. נסעתי לאט, לאט מאוד, הגשם היה נסבל אבל בכל זאת הזעתי בכפות הידיים ורוחות הצד בכביש 6 כמעט הכניסו אותי להתקף פאניקה, אך אני כבר מיומן ויודע לנשום כמו בן אדם. הילדים נרדמו במושב האחורי עם חיוך על הפנים, אפילו התינוק - כמו ידע שהוא בדרך לחופשה.

"תלמידי תיכון זה דבר נורא", פלטתי אי שם ליד יקנעם.

"כן", ענתה אשתי, "שמתי לב שחזרת משם מעורער".

"וזה עוד נחשב לתיכון טוב", אמרתי. "את יודעת מה זה לעמוד מול ילדים שמשוכנעים שהסכסוך הערבי-ישראלי הוא בכלל סכסוך תרבותי, אפילו מנטאלי?"

"אני באמת לא מבינה למה אתה עושה את זה", היא אמרה.

"לא יודע, אולי בגלל שלמדתי בתיכון יהודי, לא יודע", ניסיתי להסביר. "זה כאילו שיש לי חשבון פתוח עם התיכון שבו למדתי".

"ומה יהיה עם הילדה?" היא שאלה, ואני הסטתי לרגע את מבטי מהכביש אל המראה, וראיתי את הילדה שלי ישנה עם חיוך מלא ציפייה, ותהיתי איך יהיה לה בשנה הבאה, להיות התלמידה הערבייה היחידה בשכבה בבית הספר שאליו היא כל כך רצתה להתקבל.

"יהיה בסדר", עניתי.

"אתה חושב?"

"אני בטוח".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו