בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני חולה ואני כל כך מאושר

מי רץ לרופא בגלל דגדוג קל בגרון, ועוד בלי חום?

63תגובות

לא הייתי צריך לבוא לכאן, חשבתי לעצמי כשהתכופפתי להביט ברשימת השמות שנתלתה על דלתו של הרופא הכללי במרפאה במרכז המסחרי. "באיזו שעה אתה?" - שאלה אותי אשה מבוגרת עם כיסוי לראשה. אני שונא את השאלה הזאת. הרי אני לא מכיר את שמות הממתינים ואם אגיד את האמת, "התור שלי בשש וחצי", הרי שהיא יכלה להגיד בתגובה, "אז אתה אחרי, אני בשש ועשרים", כשתורה למעשה הוא רק בשש וארבעים. הרי רופאים תמיד מתעכבים ואיש לעולם אינו נכנס אל הרופא בשעה היעודה.

"שש וחצי", אמרתי את האמת והבטתי בשעון שהראה שש שלושים וחמש.

"אז אתה אחרי", קבעה האשה, "אני בשש ועשרים, ויש עוד מישהו לפני" - היא הצביעה על גבר ששיחק בטלפון הנייד שלו - "הוא בשש ועשרה".

אולי אחזור הביתה, חשבתי בלבי. אצטרך עכשיו לחכות עוד שעה עד שיגיע תורי, ונראה לי שאני בסדר, בטח קצת עייפות, קצת הצטננות, לא הייתי צריך לקבוע תור לרופא במהירות כזאת. אולי היה עדיף לחכות עד הבוקר ולראות איך אני ארגיש.

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

עוד אשה באה והסתכלה בתורה על הרשימה. "באיזו שעה את?", התעניינה המבוגרת.

"שש ארבעים", ענתה לה החולה שהגיעה בשש וארבעים והשתעלה כשהיא מניחה יד על פיה. "אז את אחריו", אמרה המבוגרת והחוותה בראשה לעברי. יש עוד שלושה לפניך, קבעה האשה שלקחה על עצמה את תפקיד הסדרנית.

"או, הנה הוא יוצא", היא אמרה כשדלתו של הרופא נפתחה. "תורך", אמרה לגבר עם הנייד שהסתער על הדלת מיד כשנפתחה.

אין לי שום דבר, אני יודע וזה קצת מביך אותי להיכנס לרופא בגלל קצת עייפות ואיזו תחושת דגדוג בגרון שהתחילה רק הבוקר. אין לי חום, אמרתי לעצמי וניסיתי בתנועה אגבית לגעת בגב היד במצחי, בתקווה שאולי בכל זאת החום עלה. לשווא.

"כן", אמר הרופא שזה הביקור הראשון שלי אצלו, כשהתיישבתי נבוך על הכיסא מולו.

"אני מרגיש קצת לא טוב", גמגמתי, "זה רק התחיל, אז אמרתי, אני אבוא מהר ו..."

"כרטיס בבקשה", הוא ציווה, העביר את הכרטיס בתוך חריץ והחזיר. "כן" -

"אז אני קצת מרגיש את הגרון", אמרתי והצבעתי על הגרון כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שומע על איבר כזה.

"כואב לך כשאתה בולע?"

"לא ממש", עניתי בבושה.

"אתה מעשן?"

"כן".

"כמה?"

"אני משתדל לא לעבור את הקופסה ביום", שיקרתי.

"אתה יודע שעכשיו זה עושה לך נזק מעט, ועוד מעט זה כבר יהיה נזק רציני".

"כן", עניתי לו וברוב טמטומי ניסיתי בדיחה עלובה, "אבל אני מפחד למות מתאונות דרכים".

"מה הקשר?" הוא שאל, הבין שאני אידיוט מושלם, נתן לי טופס לסדנת עישון שמעבירים בקופת החולים ואני הבטחתי שארשם. אחר כך הוא ביקש שאתיישב על מיטת הטיפולים.

פתחתי פה ולבקשתו עשיתי ע-ע-ע-ע-ע-ע.

"זה קצת אדום אבל אי אפשר לקבוע חד משמעית".

שמחתי מאוד שזה קצת אדום, קצת זה עדיין משהו, כדי שלא ארגיש שאני בא להעיק על המערכת הרפואית. "נעשה משטח גרון", אמר הרופא ודחף לי מקלון פלסטיק מוארך ללוע.

"אז מה אמר הרופא?" שאלה אשתי כשחזרתי הביתה והיא בדיוק הכינה בקבוק לתינוק הבוכה. איזה שבוע קשה זה היה, כולם היו חולים, חום, חיידקים, לילות ללא שינה והנה, כשהמערכת בבית סוף-סוף נרגעת אני מתחיל להרגיש דגדוג קל בגרון. "גרון אדום", אמרתי לה.

"יש לך חום?"

"לא", עניתי ושוב בדקתי את המצח.

"אז לך תעזור לבן שלך עם השיעורים בערבית, ואחר כך תכניס אותו למקלחת".

בבוקר הרגשתי קצת יותר רע. נזלת, כאב ראש, יותר דגדוג בגרון אבל עדיין בלי קושי לבלוע. ואין חום. הסעתי את הילדים לבית הספר ונסעתי לעבודה כשאני מרגיש חלש מאוד.

"איך אתה?", שאל המפיק כשהבחין שאני קצת שפוף.

"לא משהו, חולשה בכל הגוף ועייפות, גם הגרון קצת מדג..."

"יש לך חום?"

"לא", עניתי.

"אז תקשיב", הוא המשיך, "חייבים להתחיל להתקדם עם הפרקים, יש לנו הגשה בעוד שבוע".

ישבתי מול המסך וניסיתי להתרכז ללא הצלחה, העיניים שלי כמו נסגרו מעצמן וכאב הראש רק הלך והתגבר. אבל אין חום, והרופא לא רשם לי מנוחה. אין לי זכות לנוח, חשבתי כשצלצלתי למספר שקיבלתי מהמעבדה בקופת החולים, לברר את תוצאות משטח הגרון.

קפצתי מהכיסא כששמעתי את המלים, "נמצא סטרפטוקוק מסוג איי, נא לפנות לרופא להמשך טיפול". אני לא זוכר מתי הייתי מאושר כל כך בפעם האחרונה. "יש לי סטרפטוקוק", הודעתי למפיק בחיוך ענק. "יש לי סטרפטוקוק", התקשרתי מיד לעבודה של אשתי, "יש לי סטרפטוקוק ואני חייב אנטיביוטיקה, אני חולה, אני חולה באופן רשמי".

זאת היתה נסיעה נפלאה לקופת החולים, שמעתי מוזיקה שמחה ושרתי אתה כל הדרך עד למרשם של האנטיביוטיקה. חייכתי לרוקח והשארתי לו טיפ (שהוא לקח). יש לי סטרפטוקוק ואני יכול ללכת הביתה ולהיכנס למיטה. יש לי חיידק ואני יכול לקרוא ספר בלי רגשות אשמה. אני חולה עם אישור ואיש לא יכול לטעון שאני מזייף, שאני מחפף. אני חולה ואני יודע שזאת הזדמנות פז להתעלם לרגע מהמרוץ המטורף הזה של החיים ולנוח יום, אפילו יומיים. אני חולה ואני כל כך מאושר ואני יודע שההתרגשות היא הסיבה היחידה שבגללה החום עלה.

Read this article in English: Hooray, I'm sick



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו