בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תלונות מהמושב האחורי

מעולם לא הייתי בסיני, לא לבדי ולא עם המשפחה. אני מפחד מסיני. כשאנחנו היינו קטנים, החלום שלנו היה בכלל לנסוע לאילת

43תגובות

"הבאת את התלושים לחג?" נזכרה אשתי לשאול כשהתקרבנו ליריחו.

"שכחתי", עניתי בהרבה צער, "לא נורא".

"אבל אמרתי לך מיליון פעם להביא אותם", היא אמרה בכעס, ובצדק, מגיע לה לכעוס עלי. זה לא קשור לתלושי החג אלא לנסיעה השנתית לאילת בפסח. אבל מה אני כבר יכול לעשות? הלוואי שיכולתי, הלוואי שהייתי משתחרר מהחרדות האלה ומעז להעלות את הילדים שלי, את התינוק ריבונו של עולם, למטוס ולצאת איתם לחו"ל. "אפילו לאנטליה", התחננו הילדים כשניהלנו את השיחה הקבועה בשאלה מה עושים השנה בפסח. אני לא יכול לדמיין את בני המשפחה שלי עולים על מטוס, אני פשוט לא מסוגל.

"אז אולי הפעם לסיני?" ניסתה אשתי, "לא מטוס ולא כלום".

"סיני?" החזרתי לה מיד, "מה קרה לך, את? סיני? במצב הזה?"

"כאילו שבמצבים אחרים כן היית מסכים".

נכון, היא צודקת גם בעניין הזה. מעולם לא הייתי בסיני, לא לבדי ולא עם המשפחה. אני מפחד מסיני. כל הסיפורים האלה על מעצרים בגלל שטרות דולרים מזויפים ופקידים בגבול שצריך לשחד אותם בשביל לזרז את התהליך, זה פשוט לא בשבילי.

"וירדן?" ניסתה ילדתי הגדולה את מזלה עם המדינה היחידה שאפשר עוד לנסוע אליה בלי להשתמש בכלי טיס או שיט. "בשום אופן לא ירדן", טענתי, "כל עוד אין שם דמוקרטיה, אנחנו לא נוסעים לשם".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

"תראו", הרמתי את הקול כשכבר היה אפשר לראות את ים המלח, כדי לעודד את רוחם של הילדים ולשכנע אותם שזה הטיול הכי שווה בעולם.

"תעשה טובה", לחשה אשתי שישבה עם התינוק במושב האחורי, "ואל תעיר אותם. עד שהם נרדמו".

"רציתי שיראו את ים המלח", לחשתי בחזרה.

"הם ראו אותו מיליון פעם", היא קבעה, "תירגע. ועוד שכחת את התלושים לחג".

"סליחה", אמרתי והשתקתי את עצמי בזמן, לפני שאתפתה להשיב מלחמה. איזה מין משפחה מפונקת זאת? אלוהים ישמור, למה, מה אנחנו עשינו בחופשות כשהיינו קטנים? שיגידו תודה שאני לוקח אותם לאילת. מעולם לא נסענו עד אילת כשהיינו קטנים, כי האוטו של אבא שלי לא היה מחזיק מעמד. החלום שלנו היה להגיע לאילת. תראו אותם, את הילדים שלי שישנים עכשיו באוטו עם מזגן, בדרך לבית מלון ששלושה לילות בו עלו קצת יותר מ-5,000 שקל, ועוד יש להם תלונות.

וזה לא שלא טיילנו כילדים עם ההורים, להפך, הטיולים המשפחתיים הם זיכרונות הילדות היותר שמחים שאני יכול להעלות במוחי. זכורים לי הצפיפות במושב האחורי, החום, הריבים סביב מי יישב ליד החלון ומי באמצע. זכורים לי גם העצבים של אבא והאיומים, "אני מסתובב וחוזר הביתה אם אתם לא שותקים" ו"חכו חכו עד שנגיע, מה אני אעשה לכם". אבל אני יודע שאלה היו רגעי אושר, באוהל שעף עם הרוח על שפת ים המלח, המזרנים שנקשרו לגג המכונית וקיווינו שלא יעופו עד שנגיע לכנרת. מסעות אל ההרים ללקט זעתר מבין הסלעים והחשש והפחד ממשהו בשם "בקחים", שאבא אמר שהמטרה שלהם למנוע מהערבים להגיע לאדמות שלהם.

ניסיתי להיזכר מתי היתה הפעם הראשונה שבה ישנתי בבית מלון, ולא הצלחתי להעלות בחכת זיכרוני משהו ותיק יותר מאותו בית מלון בנתניה לאחר החתונה.

"זוכרת את ירח הדבש?" פלטתי בלי מחשבה תחילה ושמחתי על שאשתי העדיפה לשחק אותה ישנה ולא לענות. סובבתי את כפתורי הרדיו כדי להישאר ערני כשכולם סביבי ישנים או עושים את עצמם, והצלחתי להעלות שתי שדרניות ירדניות שדיברו על אוכל וזוגיות ולא הפסיקו לצחקק ללא סיבה ברורה.

איך שכחתי את תלושי החג? הם תמיד שימחו אותי. אני זוכר אותם עוד מהילדות כמאורע חשוב שלא תמיד הצלחתי להבין את משמעותו. "תלושאת", זו המילה שזכרתי כילד, וכמובן לא ידעתי שאבא שלי קיבל אותם בגלל חגי ישראל. התלושאת היו הסיבה היחידה שנסענו לעשות קניות בסופר גדול אצל היהודים, סופרמרקט עם עגלות כמו שרואים לפעמים בסרטים, ומדפים גדולים ואינסופיים של מוצרים שראינו אך ורק בזכות התלושאת מהעבודה של אבא.

מעניין איך הטיול הזה ייזכר אצל ילדי, אם בכלל. מעניין אם יום אחד הם יתגעגעו לטיולים האלה עם ההורים וירצו לשחזר את החוויה עם ילדיהם שלהם, אולי בצורה אחרת, אבל עדיין. האם יום אחד הם ייסעו עם בני משפחותיהם שיירדמו במכונית ודמיונם יוביל אותם חזרה לימים האלה, האם חיוך יעלה על פניהם כמו החיוך הזה שאני לא מצליח להוריד עכשיו מעלי.

תתמקד בנהיגה, הזכרתי לעצמי ולקחתי עוד לגימה מבקבוק המים שהתחילו להתחמם. אני לא אעצור בעין גדי, החלטתי, אני אתן להם לישון ומיד כשיתעוררו אעצור להתרעננות, קפה חם, אולי ארטיק קר ובעיקר סיגריה.

תחנות רדיו התחלפו מעצמן, עכשיו מדברים על לוב ומאזינים לובים עולים לשידור בבי-בי-סי בערבית ומספרים על קרבות, על חמושים, ועל נשק שנמצא בכל הבתים. אחר כך תחנה שמשרדת קוראן, ואחריה אחת שמשדרת שיר הלל למלך עבדאללה.

"אני זוכרת", הפתיעה אותי אשתי מהמושב האחורי.

"מה?"

"את ירח הדבש", היא ענתה, "איך אני אשכח?"

"באמת?"

"אמנם נתניה", היא אמרה, "אבל עדיין זו פעם ראשונה שהייתי במלון".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו