בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאיזה עם אתה שייך, ומדוע?

כך קראה הילדה מתוך דף שיעורי הבית שבידה

125תגובות

חייכתי לרגע כשהמטוס נחת בשדה התעופה של לוס אנג'לס, תחנה אחרונה במסע בן שבועיים ומחר כבר אתחיל במסע חזרה הביתה. נעצבתי ארוכות כשחשבתי על הטיסות שמחכות לי בבוקר שלמחרת, הראשונה לניו יורק ומשם לתל אביב.

הנהג, שבהתחלה חשבתי שהוא ערבי ואחר כך, כשדיבר, ניחשתי שאולי רוסי, חיכה לי עם שלט שנושא את שמי. אני אוהב כשזה קורה לי, הרמתי את ידי לסמן שזה לכבודי והבטתי לאחור לבדוק אם אחד מהנוסעים שישבו לידי בטיסה רואה שאני לא סתם נוסע שיכור עם מבטא מוזר שהספיק להזמין פעמיים ג'ק דניאלס ופעמיים בירה בטיסה קצרה מסיאטל ללוס אנג'לס, אלא בטח דמות חשובה. אבל איש לא שם לב אלי ולנהג שחיכה לי. ככה זה בארצות הברית, עם אחר, לא אכפת להם מהזולת.

כשיצאנו מהטרמינל התרחקתי כמה מטרים מהשער והדלקתי סיגריה. חוקי העישון נוקשים ומשתנים ממדינה למדינה בארצות הברית. תחילה הרגשתי כמו מצורע בכל פעם שצעדתי החוצה מבתי המלון לעשן, והיו שני מקרים שבהם ניגשו אלי אורחים ושאלו אם אני נהג המונית שלהם.

לסיגריה של אחרי טיסה ארוכה יש השפעה שמזכירה את התחושה של הסיגריה הראשונה, ניסיתי לשמור על יציבות ולהילחם בסחרחורת. עוד אירוע אחד, עוד לילה אחד, והסיוט הזה נגמר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

"מזג אוויר טוב", אמרתי לנהג המונית שדחף בשקט את העגלה עם המזוודה הגדולה. "כן", הוא הינהן ועצר לפני הכניסה לחניה המקורה. "תגמור את הסיגריה", הוא אמר במבטא שהזכיר דמות של מהגר מ"הסופרנוס", "אסור לעשן בפנים", הוא החווה בראשו לעבר החניה ושלף מכיס מעילו קופסת סיגריות מתכתית וממנה שלף סיגריה ארוכה עם פילטר מוזהב.

באמת מזג אוויר טוב, חם ונעים, חבל שאני לא נשאר בעיר הזאת יותר מ-12 שעות. בסיאטל, שממנה הגעתי, ירד גשם ללא הפסקה. יום לפני כן, באוטווה שבקנדה, ירד שלג חזק, מפלסות רצו על מסלולי ההמראה והנחיתה, ופחד גדול אחז בי כשניידות עם מנופים התחילו להפשיר את מטוס הנוסעים הקטן שבו ישבתי.

"בנטלי?" זעקתי כשהנהג לחץ על כפתור בשלט ואורות המכונית היבהבו, לפני שהוא פתח את תא המטען. "בנטלי?" אמרתי שוב והנהג חייך אלי והינהן. נתתי לו את הנייד שלי וביקשתי שיצלם אותי כמה תמונות נשען על הרכב, ואחר כך הוא גם הרשה לי לשבת במושב הנהג.

כל הנסיעה לבית ההארחה של האוניברסיטה הבטתי מהחלון של הבנטלי וניסיתי לצוד מבטים מופתעים של נהגים במכוניות שלידי, שיציצו קצת ויתהו מי זה הבחור הזה שיושב במושב האחורי של בנטלי עם נהג אישי. אף אחד לא הביט לעברי, נהגים לבנים, שחורים, סינים ודרום אמריקאים התעלמו ממני בשיטתיות. ככה זה בארצות הברית, לאף אחד לא אכפת מהשני.

לפי הלו"ז הצפוף שבידי, היו לי שעתיים בחדר לפני שיבואו לאסוף אותי לפגישה הראשונה באוניברסיטה. הדלקתי את המחשב והתקשרתי הביתה בשיחת וידיאו. "אבא", קרא בני הקטן, "כבר שבועיים שלא נגעתי בך", הוא הושיט יד למסך, ואני השתדלתי לחייך ולהזכיר לעצמי שהכל יהיה בסדר ומחר כבר אתחיל את המסע חזרה הביתה. אשתי החזיקה את התינוק בזרועותיה, הצביעה על המסך ושידלה את התינוק להגיד "אבא", לשווא. "איפה אתה עכשיו?" שאלה אשתי, "כבר הפסקתי לעקוב אחרי הטיסות שלך".

"עכשיו אני באל-איי", סיפרתי להם, "מזג האוויר יותר טוב כאן".

"קנית לי מפוחית?" שאל בני הקטן.

"כן", עניתי לו, "בחנות מוזיקה מדהימה בסיאטל".

"תראה לי", הוא ביקש ואני ניגשתי מיד לפתוח את המזוודה, מנצל את ההזדמנות להתרחק ממצלמת המחשב ולמחות דמעה.

"אבא", שמעתי עכשיו את קולה של בתי הגדולה.

"תחזרי לחדר שלך ואל תצאי עד שאת מסיימת את העבודה", אמרה לה אשתי והזכירה לי שבבית הכל כרגיל.

"אבל אבא", הילדה התעקשה, "רגע, אני אשאל אותו".

"תקשיבי לאמא שלך", אמרתי לה כשחזרתי אל מסך המחשב.

"אבל אני לא יודעת", היא אמרה והחזיקה בידה דף עם שיעורי בית, "מה זה עם?"

"מה זאת אומרת?" אמרתי לה.

"שיעורי בית", הילדה קראה מתוך הדף שבידה, "כתוב כאן: לאיזה עם אתה שייך, ומדוע?"

"לעם הפלסטיני", עניתי לילדה שלי, והיא רשמה בדף שמולה והמשיכה: "ומדוע?"

כמה פעמים שמעתי את השאלה הזאת במסע ההקראות הזה? כמה שאלות על זהות, על תרבות ועל שייכות עלו כאן ללא הפסקה. פגשתי סטודנטים ישראלים שמתגעגעים כבר הביתה, התארחתי בבתים של סטודנטים פלסטינים שרוצים כבר הביתה. פגשתי לבנונים, מצרים, ערבים ויהודים שבקושי יודעים לדבר ערבית או עברית והאנגלית שבפיהם היא אמריקאית להחריד ועדיין מתגעגעים הביתה, גם אם אין להם שום כוונה לנטוש את בוסטון, את קנדה או את ניו יורק. פרופסור ישראלי-לשעבר סיפר כמה חשוב לו שילדיו יידעו עברית, ואני תהיתי מדוע. מדוע זה חשוב לו כל כך אם הם גרים בארצות הברית, והוא ענה שזה חשוב לו מבחינה תרבותית ושאל אם לי לא אכפת שהילדים שלי יידעו ערבית. "ודאי", מצאתי את עצמי משיב בלי להתמהמה.

"מדוע?" הוא שאל ואני עניתי לאחר מחשבה שבגלל המלחמה, בגלל הסכסוך, בגלל ההפרדה והעתיד הלא ברור. אחר כך תהיתי בקול עד כמה הערבית היתה קדושה אילו היינו גרים בארץ שבה האזרחים שווים, לפחות על פי החוק, ולא מצאתי תשובה משכנעת, ובכל זאת עניתי: "במקרה כזה שימור השפה היה רצון אנוכי שלי, הרצון שיידעו עוד שפה, שיכירו עוד תרבות".

"נו אבא", התעקשה הילדה והזיזה את אחיה מהמסך, "רשמתי פלסטיני. מדוע?"

"בגלל ישראל", רציתי לענות לה ואחר כך התעקשתי שתקרא חומר במחשב ובספרים ותחשוב בעצמה. "נדבר אחר כך", הבטחתי לה.

"אווווף", היא אמרה וזזה מהמסך.

"קדימה לחדר", זירזה אותה אשתי. "אז תגיד, ההצעה מהאוניברסיטה שם היא רצינית?"

"כן", עניתי וכבר הצטערתי על כך שסיפרתי לה על ההצעה להתארח עם המשפחה לשנה.

"אבל אני מכירה אותך", היא אמרה בחוסר שביעות רצון, "אתה בחיים לא תסכים".

"אני כבר לא יודע", עניתי לה, "מתחיל למצוא חן בעיני שכאן לאף אחד לא אכפת מהשני".

"אבא", הבן שלי קפץ מול המצלמה, "תראה לי את המפוחית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו