שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מר קשוע ומיסטר אוסטר

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סייד קשוע
סייד קשוע

באותו ערב נחתי באמסטרדם אפוף יעפת שנדבקתי בה בלוס אנג'לס. לא יכולתי להרשות לעצמי להירדם בטיסה למרות כמויות האלכוהול האדירות שזרמו אצלי בדם. בכל זאת, הדהדה בי המחשבה כשאני מכווץ את ידי בעוצמה סביב משענות המושב, עלי להיות מוכן, אחרת מי יציל את המטוס אם חלילה משהו יתחיל להשתבש שם למעלה.

"ברוך הבא", אמרה לי אשה הולנדית צהובת-שיער וגבוהה שחיכתה לי ביציאה משדה התעופה עם שלט בידה שנשא את שמי. "תודה רבה", עניתי לעורכת שלי, לחצתי את ידה והתחלתי לצעוד אחריה בדרך לחניון.

"איך היתה הטיסה?" היא שאלה ואני עניתי לה שבסדר ושאני שמח מאוד שאני כאן באמסטרדם, והודיתי לה ולעם ההולנדי על תרגום ספרי, "למרות שהעטיפה היתה קצת מוזרה לטעמי", הערתי בנימוס ותהיתי, "מדוע לדעתך בחרו בהולנד עטיפה כזאת?"

איור: עמוס בידרמן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

"לא יודעת", היא אמרה והוציאה מכיס חליפתה את מפתחות המכונית, "לא ראיתי את הספר שלך, אדוני" - תשובה שהפתיעה אותי, עד שהבחורה הגבוהה וצהובת-השיער פתחה את תא המטען במונית שלה ושאלה אם אני זקוק לעזרה עם המזוודה.

הגעתי למלון בשעת ערב מאוחרת. בלו"ז שחיכה לי אצל פקיד הקבלה נקבע כי בתשע בבוקר יחכו לי מההוצאה לאור בלובי של המלון ומשם אסע להתראיין בתוכנית תרבות באחד מערוצי הטלוויזיה בעיר. בחדר לא הצלחתי להירדם, הגוף שלי התנהג כמו בשעת אחר-צהריים מוקדמת בלוס אנג'לס. בהיתי במשך שעות בערוץ טלוויזיה הולנדי ועיני נותרו פקוחות כעיני ינשוף.

כשהתעוררתי הראה השעון חמש לפנות בוקר, וידעתי שאין לי סיכוי להירדם שוב. בשש כבר יצאתי לטיול רגלי באמסטרדם הקרירה. הסתובבתי במרכז העיר, טיילתי לאורך תעלות המים ובחנתי את הבניינים היפהפיים כשאני דואג להביט למטה מדי פעם, נזהר לא לדרוך בתוך גלי האשפה שנערמו על המדרכות. אין סוף פחיות של בירה היינקן, בדלי סיגריות, כוסות, צלחות ושאריות אוכל ליוו אותי לאורך כל המסע, עד שתהיתי מה מקור השמועה שאירופה נחשבת יבשת נקייה.

"אני מתנצל על מצב העיר", אמר לי איש יחסי הציבור מההוצאה, לאחר חילופי הברכות הנימוסיים. "אתמול חגגנו את יום ההולדת של המלכה", הוא הסביר ותיאר כיצד כולם היו שיכורים ברחובות מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. "חבל שלא הזמנתם אותי יום אחד מוקדם יותר", עניתי בצער אמיתי על החמצת ההילולה, "תמיד רציתי לחגוג משהו למלכה".

היה נדמה לי שראיתי את פול אוסטר יושב בלובי של המלון, אבל לא העזתי להגיד למארחי דבר. ואם אני טועה? ואם זה לא הסופר, אלא סתם עוד אירופאי גבה קומה עם משקפי שמש? הרי רק אתמול חשבתי את נהגת המונית לעורכת רצינית. שתקתי וצעדתי אחרי איש יחסי הציבור אל המונית שחיכתה מחוץ למלון.

הולנדים צהובי-שיער וגבוהים קיבלו את פני בערוץ הטלוויזיה. מנחה תוכנית התרבות לחץ את ידי, שיבח את הספר והבטיח שיחה נינוחה ונעימה. מאפרת אדיבה עמלה שעה ארוכה בניסיון למחות את השקיות השחורות מתחת לעיני ולטשטש ככל שיכלה את סימני חוסר השינה. כשסיימה היא חייכה ואיחלה לי בהצלחה.

בחדר ההמתנה סיפר לי המארח שיש בהולנד מיעוט גדול של מרוקאים. הוא גם ציין כמה שמות של סופרים מרוקאים חשובים ומצוינים שכותבים בהולנדית וספריהם נמכרים היטב במדינה. תראו איזו מדינה, חשבתי לעצמי, ובמקום ארצות הברית מיד התחלתי לחשוב על הולנד כיעד להגירה. יש להם מרוקאים שנחשבים סופרים טובים. הם גם ודאי נחשבים אזרחים לכל דבר, כמה כיף זה בטח להיות מרוקאי אזרח הולנד. חיוך עלה על פני כשאותו גבר עם משקפי שמש מהלובי של המלון נכנס יחד עם מנחה תוכנית התרבות לחדר ההמתנה. "מר אוסטר", אמר המארח, "אני רוצה להציג לפניך את מר קשוע, גם הוא מתארח איתנו היום בתוכנית".

"אני אוהב מאוד את העבודה שלך", מצאתי את עצמי אומר לפול אוסטר כשאני מקווה שהאיפור מצליח להסתיר את החום שעלה בלחיי. אני ופול באותה תוכנית, אני לא מאמין. בארץ הם בטח היו מביאים לו מינימום את דויד גרוסמן. הולנד, זה המקום! אני אשתלב נפלא, אני אהיה סופר מוערך בלי קשר למוצא. בבקשה - רק יום אחד אני כאן, הספר עוד לא הופיע ואני ופול כבר שותים קפה ביחד ושנינו שווים לחלוטין, מתראיינים על ספרינו החדשים.

אוסטר נשאל על ספרו האחרון שעוסק בזיכרון והוא ענה תשובות חכמות ומלאות השראה. "כתיבה היא למעשה להיזכר", הרים המנחה השרמנטי ואוסטר הנחית, "למעשה זה להיזכר בעיקר בדברים שמעולם לא קרו". הנהנתי בראשי, מתפעם מתשובותיו המבריקות ומבטיח לעצמי שאקרא את ספר הזיכרונות מיד עם צאתו לאור בארץ. עוד מעט תורי, ניסיתי לקחת אוויר, להתרכז בספר שלי ולהתכונן לשאלות של המנחה, שעשה רושם שקרא את הספרים לעומק.

"מר קשוע", שאל המנחה באנגלית, לאחר הקדמה בהולנדית שלא הבנתי, "ספר לנו איפה נולדת". הוא הפתיע אותי למדי, כי את אוסטר הוא לא שאל איפה נולד. "בטירה", עניתי, והמנחה התעקש שאספר על ילדותי בכפר. על כמה קשה שם? איזו מין ילדות היתה לך? היתה לכם ספרייה בכפר כשהיית קטן? מתי התחלת לקרוא בכלל? ומתי התחלת לכתוב? איך זה להיות מיעוט זר?

כמעט נחנקתי. לא היה לי נעים מאוסטר, שישב שם ושמע את השאלות של המנחה, שלא עסקו כלל בספר, ורצו יותר מכל דבר אחר להראות שהנה ילד ערבי מושתן הצליח גם לקרוא וגם לכתוב ספר לא רע; ראיון שהזכיר לי את הראיונות בארץ מלפני עשרים שנה. שום דבר שעוסק בספרות, שום שאלה כמו זו שהופנתה אל אוסטר, שיכולה להתחיל ב"כתיבה היא המוזיקה של הגוף", אלא רק שאלות אנתרופולוגיות ששואבות ממיטב המסורת הקולוניאליסטית.

"תודה רבה", לחץ לי המנחה את היד בחום בסוף הראיון, כשרעמת הבלונד שלו רועדת על ראשו ודמעה של הזדהות עם נחשלים כמעט גולשת על לחיו.

"זה היה ראיון טוב", אמר לי איש יחסי הציבור של ההוצאה במונית, בדרך חזרה למלון.

פועלי ניקיון התפרסו בהמוניהם ברחובות והתחילו במלאכה. הבטתי בהם וניסיתי לאתר פועל אחד, רק אחד, גבוה וצהוב-שיער, בלי הצלחה. קצתם היו שחורים, אחרים נראו קצת יותר כמוני, אבל לכולם, יכולתי להישבע, היו שקיות שחורות מתחת לעיניים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ